בראשון הפכתם לזוג עם ילד. בשני הפכתם למשפחה. והאמת, כבר התרגלתם למצב: כל אחד מצא את מקומו, הילדים קצת גדלו ואפילו מעסיקים אחד את השני וכרגע מאזן הכוחות בבית עובד לטובתכם: מספר שווה של הורים על מספר שווה של ילדים. יש כאלה שיעצרו כאן, במיוחד אם בבית יש כבר בן ובת. אבל איפשהו, עמוק בפנים, עדיין מקנן הרצון לעוד אחד. אחרון ודי, אולי. אז אם גם אתם מתלבטים, או אולי זו דווקא את שמפנטזת על הריון נוסף, קבלו כמה נימוקים שיעזרו לך להחליט למה כדאי להביא את השלישי.
1. כי אנחנו אוהבות להיות בהריון
ולא שנודה בכך חלילה, כי לפעמים נעים יותר להתלונן על הבחילות וחוסר השינה, והגב, אוי הגב, מאשר להגיד שזה באמת כיף. התחושה הפנימית החזקה שפה, בדיוק פה, נמצא לו טבור העולם שלנו גדולה מהכל. התחושה שמשהו נפלא קורה. התחושה של החיבור החזק לילד שעוד לא החזקנו בידיים, אבל אנחנו מחזיקות אותו בכל רגע בגוף ובלב ובנשמה. הזוהר ההריוני שמנצח את המייק אפ הטוב ביותר. החזרה עשר שנים אחורה בהרגשה, שאנחנו שוב בהריון, שוב מגדלות חיים חדשים, שוב יוצרות עולם שלם.
2. כי זה התינוק האחרון שלנו
קראו שוב את המילים: התינוק האחרון. זהו. לא יהיו עוד תינוקות. זהו. ההבנה שאנו אוטוטו לא נוכל להיכנס להריון, גם אם נרצה, מעוררת אי אילו שדים ביולוגיים. זוהי עוד תחנה בדרך שאנו נזכור, הדרך שלנו מהאמא הצעירה והיפה שהיינו ועד לסבתא שעוד נהיה.
כשהילד הראשון דוהר לו לקראת גיל הטיפש עשרה האיום, ואנו מכלות זמננו בריצות בין ועדי הורים, תלבושות בית ספר ודאגה לילד שהתחיל לצאת לבד - הריון נוסף הוא הדרך שלנו להחזיק עוד רגע בשלב שחלף ועבר: הריח הראשוני של תינוקות (בניגוד לריח של חדר המתבגרים שלנו, בעיקר כשהחלון סגור בלילה), המתיקות הבלתי נגמרת (בניגוד למריבות של המתבגרים שלנו, בכל שעות היום), ההזדקקות הגלויה ומכמירת הלב (גם הגדולים מזדקקים, אך הם מסתירים את זה יופי מתחת למסווה של ציניות ומרמור). לא פלא שאנחנו רוצות עוד פעם.
3. כי זו ההנקה האחרונה שלנו
כי אנחנו מכורות להרגשה הכי מדהימה בעולם, של סימביוזה גוף בגוף, לב בלב. כי אנחנו לא יכולות להאמין שזה לא יקרה עוד פעם. כי אנחנו אוהבות את הגוף הקטן הזה, עם הקפלים המצחיקים, ואנחנו לא יכולות להאמין שהתינוק הבא יהיה כבר נכד.
עם יד על הלב, מה שנשאר אחרי שכל הקשיים נשכחים, אחרי שהדחקנו את הקושי להניק, את קפיצות הגדילה שבהן נדמה כאילו הם יונקים ברצף שלושה ימים, את הקושי לייצר חלב כל הזמן, את העייפות, את התחושה הקשה של התפצלות כשהתינוק יונק והילדים הגדולים רוצים אותנו איתם. זו עדיין התחושה הנפלאה בעולם.
4. כי אנחנו רוצות להישאר צעירות
לא יודעת מה איתכן, אבל אני, באיזשהו מקום, האמנתי ללא סיבה שתמיד אהיה אמא לילדים קטנים. עולם המושגים האימהי שלי מתוכנת על ברירת מחדל של הנקות, צעדים ראשונים ולילות ללא שינה במקביל לצמיחת כל שן.
עולם המושגים שאליו נקלעתי בשנים האחרונות עדיין מוזר לי: מורות, תעודות מחצית וחוג שחייה. בעודי מדשדשת בשוליו, מגיע לו עולם חדש: גוזיות וחזיות, חבר ראשון, מסיבה עם ריקודים. ללכת לקניון לבד ולהתקשר מהסלולארי שנבוא לאסוף. עוד תינוק אחד ודי ואני חוזרת חזרה במנהרת הזמן להיות אמא בת 20 פלוס, שכל דאגות העולם עדיין לא התרסקו על ראשה אחר כך נתפנה לבחור מגמה בתיכון.
5. כי אנחנו רוצות משפחה גדולה
אם היינו מתחילות מוקדם, כמו שהאמהות שלנו התחילו, היינו יכולות להחליט ללדת לאורך 20 שנה, ולא לאורך עשור. אז אולי היינו מספיקות להקדיש זמן לכל ילד, ולגדל במקביל רביעייה או חמישייה.
במשפחות גדולות יש סוג אחר של אנרגיה. הרבה רעש, הרבה כוח, הרבה פיזיות של ילדות: ערימת נעליים זרוקה בכניסה, המון זוגות אופניים, ביקורים תכופים בסופר ותמיד ילד תורן נזקק למשהו. החיים במשפחה גדולה הם סוג של חדר מבצעים, מלאי מרץ ואדרנלין.
6. כי אנחנו צריכות שיצטרכו אותנו
שנים אנחנו מחכות לחופש: לחופש לישון בלי שיעירו אותנו, לחופש לצאת מהבית בלי ילדים ותיקים, לחופש הבחירה מחדש. ואז זה מגיע. יום אחד אנחנו קולטות שאפשר לעמוד בדלת ולצעוק: "ילדים, יצאתי!".
אפשר לנמנם בצהריים, הילדים כבר יודעים להסתדר לבד. אפשר להשתחרר. ואז כמובן שאנחנו לא רוצות. או שלפחות חלק בנו לא רוצה את זה. אנחנו רוצות את הקשר הבלתי אמצעי, רוצות את ההזדקקות ואת הצורך שלהם בנו. צריכות להרגיש עוד קצת שאנחנו מסובבות את היקום הקטן המשפחתי.
7. כי אין בחוץ משהו אחר שמשתווה לזה
כשילדתי את בתי הבכורה והחלטתי, בספונטניות של רגע, לוותר על שנת לימודים כדי להיות איתה בבית, חברה דואגת עשתה לי שיחת ניעור. "את חושבת שמישהו יחכה לך בשוק העבודה כשתחליטי להפסיק לשבת בבית?". למרות שהייתי ועודני שלמה עם ההחלטה, השאלה הזאת מלווה אותי עד היום.
לא מחכים לנו בשוק העבודה. לא בגיל 30, ובוודאי שלא בגיל 40 או 50. אבל חלקנו לומדות להסתגל, ליצור לעצמנו את השוק שלנו, השוק האימהי שכולל בתוכו את היכולות החדשות שגילינו בעצמנו. לא כולן מצליחות לחבר לעצמן את העולמות, לא כולן מצליחות לחזור לשוק החיצוני. ואם אנו בבית, והבית מלא בציוד ילדים מהרצפה עד הגג, ילד נוסף הוא חלום שאפשר להגשים, והוא תלוי רק בנו.
8. כי זה יאפשר לדחות החלטות אחרות
עשינו צבא, למדנו מקצוע, התחלנו לעבוד. הקמנו משפחה. היה קל יותר להקים משפחה מאשר להקים קריירה. דחינו את ההחלטה מה באמת נעשה כשנהיה גדולות לשנים שבהן הילדים יגדלו. והנה הילדים גדלו, ואנחנו עדיין לא רוצות לקחת החלטה.
אנחנו חוששות. חלקנו לא יודעות באמת מהו הייעוד שלהן. חלקנו מרגישות לא בשלות מספיק למרוץ העכברים שבחוץ. אז עוד ילד, עוד כמה שנים של סביב הילד החדש. עוד כמה שנים שבהן אנחנו יכולות להצדיק, לפחות בפני הסביבה אם לא באמת בפני עצמנו, את העובדה שאנחנו דוחות עוד קצת את ההחלטה מה לעשות בחיים. גם לעשות ילדים זו עשייה.
בשורה התחתונה, לאחר כל הסיבות הרציונליות והחברתיות, תכנון המשפחה והנדנודים של החמות - אנחנו רוצות להיכנס להריון כי... כי אנחנו פשוט רוצות.