זה נשמע קצת מוזר, אני יודעת. אבל זו המציאות לצערי: אני ממש רוצה עוד ילד, מתה להיכנס להריון, אבל סורי, זה פשוט יקר מדי.
יש לי שני ילדים מקסימים, מדהימים. בן ובת. עדיין קטנים. לכאורה סיימתי מצוות "פרו ורבו", והקטנה רק בת שנתיים, אז על פניו אין לי לאן למהר. וזה באמת לא עניין של מהירות.
אני בטוחה שיש הורים שמרימים עכשיו גבה ובטוחים שאני דתייה או חולת נפש. אז זהו שאני לא זה, ונראה לי שגם לא זה.
עוד ילד? השתגעתי?
דווקא בגלל שהילדים שלי כל כך מדהימים, דווקא בגלל שכל כך כיף לי איתם. דווקא בגלל שהם עדיין קטנים, בא לי עוד אחד. אבל זה לא יקרה בקרוב. והאמת, אין לי מושג מתי כן.
פעם היו אומרים שילד זה "עוד פה להאכיל", אבל אין בי את החשש הזה. אם יש משהו שלמדתי מאז שהפכתי לאמא, זה שהילדים שלי לא יהיו רעבים ותמיד תהיה קורת גג לראשם. אבל בעיניי לא מספיקה פת לחם וקורת גג. אני רוצה לתת לילדים שלי יותר.
אני לא מדברת על הצמרמורת שעוברת בי כשאני חושבת כמה אצטרך לשלם למשפחתון של העולל הבא, לא על החיתולים, אפילו לא על שכר הדירה שיגדל עם הדירה אליה נצטרך לעבור (והאוטו...) כל אלו, עוד מילא. ניקח אותם מהמינוס כהרגלינו בקודש.
אני מדברת על העתיד הרחוק, מה אשאיר להם? מה אני יכולה להשאיר לילדי מלבד המינוס המלווה אותי כל חיי הבוגרים? אם אני לא רוצה להוריש חובות (על בית אפילו לא מדברים היום), אני חייבת להמשיך לעבוד, להקטין הוצאות ולהגדיל הכנסות, שזה בערך ההיפך הגמור מלהביא עוד ילד לעולם.
ההוצאות ייגדלו, המשכורת לא
כשהייתי צעירה יותר (ובעיקר תמימה יותר), האמנתי שילדים צריכים רק אהבה בשביל לגדול. דמיינתי אותי עם משפחה גדולה (חמישה ילדים, חמסה, חמסה) והרבה רעש בבית. אבל אז גיליתי שגם שני ילדים עושים המון רעש, ושאהבה היא אולי חינם, אבל מטפלת לא. וגם חיתולים, מגבונים, בגדים ומוצצים. תובנה מפתיעה, אה?
מההיכרות שלי עם עצמי, ארצה להישאר עם הילד בבית עד גיל חצי שנה, ואקבל כסף על שלושה חודשים. וזה עוד במקרה הטוב, כי על השניים הקודמים לא קיבלתי גם את זה, בגלל ענייני פרילאנסרים בביטוח לאומי (אבל זה כבר נושא לטור אחר). הפעוטון יעלה כמו שכר דירה קטנה, ושכר הדירה יעלה כמו משכנתא, שבחיים לא אקבל.
חישוב מהיר ולא מדויק מעלה שההוצאות החודשיות יעלו בכ-2000 ש"ח בחודש מינימום (אפילו שאני מניקה), והמשכורת שלי, לכשאחזור לעבוד, בחיים לא תעלה באותו היחס ולא משנה כמה שעות אעבוד.
אז כל מה שנשאר לי לעשות בינתיים זה לקרוא על הילד הרביעי של טורי ספלינג, שבדיוק ילדה וממש לא נראה לי שהשיקול הכלכלי איך תגדל אותו חלף ולו לרגע בראשה, ולשכנע את עצמי שרווח גדול בין הילדים זה אחלה. וכמובן, לקוות שבעוד שנתיים המצב ישתפר, או שלא אוכל לחכות יותר ואביא ילד בכל מקרה. סבתא שלי תמיד אומרת שכל ילד מביא אתו ברכה, אולי כדאי להקשיב לה.