אין דבר שיותר רציתי מלהיכנס להריון. מהרגע שהבנתי שאני רוצה ילד זה היה הדבר היחיד שדיברתי עליו.
חצי שנה לפני שאני ובעלי התחלנו לנסות עשיתי את כל הבדיקות הגנטיות, לקחתי חומצה פולית ובראש שלי קניתי בגדי הריון. כל מי שאמר לי בוקר טוב, זכה לתשובה: בוקר טוב, אני מנסה להיכנס להריון. ובאמת לשמחתי אחרי מספר חודשים של ניסיונות – סגרתי את הפינה.
כמה חודשים אחרי שהתחלנו לנסות, היינו אני ובעלי בדרך חזרה מאילת וכבר שם אמרתי לו: זהו, הפעם אני בטוח בהריון, יש לי בחילות וכל הזמן בא לי להקיא. הוא צחק עלי והזכיר לי שכבר ארבעה חודשים אני אומרת את זה. הוא צדק. אבל הפעם באמת הרגשתי לא טוב. בעלי הציע שנקנה בדיקה וכשנחזור הביתה נבדוק, מה שיהיה יהיה. עשיתי את הבדיקה והייתי מאושרת לראות את המחזה של 2 פסים. זהו אני בהריון!
בכיתי מהתרגשות ורצתי לספר לבעלי.
הרגשתי שהחיים שלי הולכים ונעלמים
יום למחרת הלכתי אל הגניקולוג כדי לדעת באיזה שבוע אני נמצאת. הרופא ראה שק הריון קטן והעריך שאני בשבוע חמישי. הייתי כל כך מאושרת, כבר החלטתי איפה אלד, איזו עגלה נקנה וישר רצתי להתארגן על כל הספרים שקשורים בהריון ולידה. השבוע הראשון היה קל ונעים והרגשתי טוב מתמיד.
בשבוע 6 התעוררתי בבוקר והרגשתי שבא לי להקיא את כל מה שאכלתי בחצי השנה האחרונה. רצתי לשירותים ושיננתי לעצמי בראש: אוקי, לא נורא, קצת בחילות עוד לא הרגו אף אחת. בהמשך אותו יום שוב אני מוצאת עצמי שוב מחבקת את האסלה. ושוב אני מזכירה לעצמי שאלה בחילות של אושר, שככה זה ושזה קורה לכולן. עובר עוד שבוע והבחילות רק מחמירות. אני והאסלה הופכות לחברות הכי טובות, איתה יש לי את המפגשים הכי ארוכים ביום.
אני מנסה לעודד את עצמי אבל זה כבר נשמע כמו שקר, המנטרה הולכת ומתפוגגת.
בכל יום שעובר, אני מתקשרת יותר ויותר לבעלי בוכה ואומרת לו שאני לא מסוגלת להכיל את זה. אני לא מפסיקה להקיא, יש לי בחילות קשות והריח של הבית שלנו מגעיל אותי. הוא מעודד אותי בכל פעם מחדש ואומר שהוא קרא שהשליש הראשון של ההריון קשה, אבל הוא מסתיים ואיתו כל התופעות המטרידות. אני עושה חישוב מהיר: נשאר עוד חודש ושבוע. דפי, תהיי חזקה, עוד חודש ושבוע, תחזיקי מעמד.
בינתיים, כל יום מסתמנת החמרה במספר הביקורים בשירותים, בצרבות, בבחילות בעייפות ובעיקר בסבל הבלתי פוסק שלקח איתו כל מצב רוח טוב שאי פעם היה לי.
יום לפני שבוע 12, השבוע שמסיים את השליש הראשון, לא נרדמתי מרוב התרגשות. כמה חיכיתי לשבוע הזה, להתעורר ולהרגיש כמו חדשה. חשבתי שזה יהיה כמו פלא. באותו בוקר קמתי מהמיטה, הלכתי לכיוון הקומקום להרתיח מים לקפה ובדרך פסחתי על השירותים ולא הרגשתי כלום. יש! החלב עוד לא הספיק להימזג אל הקפה, ואני כבר עושה דרכי אל חברתי הטובה האסלה לומר לה בוקר טוב.
התקשרתי לבעלי בוכה, בקושי מצליחה לדבר: "אבל הבטחת, אמרת שבשבוע ה- 12 זה ייפסק, למה זה לא נגמר?". אני בקושי סוחבת את עצמי לעבודה, בקושי הולכת למכולת, החיים שלי הולכים ונעלמים. כולם מסביבי עודדו ואמרו לי שיש נשים שאצלן זה עובר בשבוע 16. קיבלתי יעד חדש לחכות לו.
אולי ההריון הזה היה טעות?
ההמתנה הזו הייתה הרבה פחות אופטימית מהקודמת. הרגשתי שמיום ליום אני מתפרקת עוד טיפה. כל ההתרגשות מההריון ומהילד לו אני מצפה, הלכה ונעלמה עד כדי לא הייתה. סבלתי כאבי ראש קשים, בחילות, הקאות, אבל יותר מכל אלה, סבלתי מחרדות נוראיות.
לאט לאט החלו מזדחלים אל ראשי ספקות. כמה באמת אני רוצה את ההריון הזה? כמה סבל אני מוכנה לספוג? ואולי אם כל כך רע לי זה לא צריך לקרות. אולי ההריון הזה הוא טעות וזו דרכו להיות ה- wake up call שלי?
החלטתי לשתף את הקרובים אליי ופיתחתי ריטואל קבוע: מתעוררת, מקיאה ומתקשרת לאמי ולחברתי הטובה כדי לבכות שקשה לי ואני לא רוצה יותר את ההריון הזה. בשבוע 24, כשעברתי כבר יותר מחצי, התפטרתי מהעבודה כי פשוט לא הצלחתי לתפקד.
הרגשתי שהחרדות משתלטות עלי. הספקות שלי רק הלכו, התרבו והתגברו. איך אני אגדל את התינוק? מה יהיה עם הקריירה שלי? מה עם המצב הכלכלי? מי ייקח אמא לעבוד במקצוע שלי שדורש שעות ארוכות? בכלל לא הספקתי ללמוד, לא הגשמתי את עצמי. הכל התגבש לכדי שורה תחתונה אחת מפחידה: אין לי כלום בחיים.
הרגשתי לבד, שזה אני והתינוק הזה מול כל העולם והייתי בטוחה שהעולם ינצח. שכחתי שיש לי בעל מדהים, אמא אוהבת ומשפחה תומכת. הרגשתי שאני במלחמה נגד הדיכאון ולא רק שהוא ניצח, הוא הביס אותי והכניע אותי לרצפה.
"אני רוצה לעבור הפלה"
יום אחד, שהיה גרוע ומדכא כרגיל, כשבעלי חזר הביתה ביקשתי ממנו לדבר. במקום שיחת עידוד רגילה, שהוא תכנן, הפתעתי אותו כשאמרתי בבכי גדול שאני רוצה לעבור הפלה ושאני עדיין לא מוכנה להיות אמא. ניסיתי לומר שהייתי אימפולסיבית ולא חשבתי על כל הדברים שלא עשיתי, שאין לנו קרקע מוצקה בשביל להביא ילד לעולם, ושהוא יהיה אומלל.
הסברתי לו שאני חייבת ללמוד ולהרוויח יותר כסף. אמרתי לו שאני לא מסוגלת יותר לסבול והמחשבות הורגות אותי. בבקשה בוא נעשה הפלה ונספר לכולם שזו הייתה הפלה טבעית. בשלב הזה גם אני וגם בעלי הבנו שאני זקוקה לעזרה מקצועית ושהשיחות איתו כבר לא מספיקות.
יום אחר כך התקשרתי לפסיכולוגית שמתמחה בנשים בהריון ואחרי לידה וקבעתי איתה פגישה. סיפרתי לה הכול ואמרתי לה שאני אבודה שהיא התקווה האחרונה שלי: "אם זה לא עובד, אני מרגישה שאני צריכה לוותר על הילד". היא החליטה שאני זקוקה לטיפול פעמיים בשבוע והתייעצות עם פסיכיאטר. שבוע לאחר מכן כבר לקחתי כדורים נוגדי דיכאון ובמקביל טופלתי ברפלקסולוגיה על ידי מיכל, דולה במקצועה, ורפלקסולוגית לנשים בהריון.
בשבוע 30 עדיין הקאתי. הרגשתי חלשה וחולה פיזית, אבל החרדות נרגעו קצת. התחלתי להרגיש שאני חוזרת לעצמי. לפחות בנפש. אני מקפידה לקחת את הכדורים ולבקר פעמיים בשבוע את הפסיכולוגית ופעמיים בשבוע את מיכל.
הימים עברו ולאט לאט הרגשתי שאני מתחילה להתחבר אל התינוק, אולי אפילו קצת לאהוב אותו. או לפחות להיזכר ברצון שלי בהריון הזה. הרשיתי לעצמי לחפש לו מיטה, שידת החתלה ואפילו לקנות בגדים ראשונים. השמעתי לו את הדיסק של הכבש השישה עשר וסיפרתי לו שאני מרגישה יותר טוב ואני מבטיחה שאהיה אמא טובה. החלטתי לא להתעסק כרגע במה אעשה אחרי חופשת הלידה ורק להתרכז בלידה עצמה.
הלידה הייתה תיקון
בשבוע 40 הגענו לבית חולים לבדיקה שגרתית והרופאה אומרת שיש לי חשש לרעלת הריון ולכן הם רוצים לתת לי זירוז ולהתחיל בלידה. ברגע שהיא אמרה "לידה", התחלתי לבכות, אבל הפעם, דמעות של אושר. זהו, זה קורה, אני יולדת!
מספר שעות אחרי שקיבלתי את הזירוז, החלו לי צירים לא נעימים במיוחד. בחדר היו אמי, בעלי ומיכל שתמכו בי. מיכל החזיקה אותי ותמכה בי בכל ציר וציר. בשלב מסוים כבר לא יכולתי לסבול וביקשתי אפידורל.
בחדר לידה היו איתי כל האנשים שאני הכי אוהבת, וחלקם היו בחוץ. כולם ידעו מה עברתי וכולנו חיכינו שהתינוק ייצא בשלום והלידה תעבור בקלות. זו הייתה לידה מדהימה של חמש שעות בלבד, במהלכה דיברתי, צחקתי והייתי מאושרת שזה קורה. ואז המיילדת אמרה יש לך פתיחה של 10 מתחילים ללחוץ. אחרי חצי שעה של לחיצות ועזרה קלה של וואקום עומר יצא אל אוויר העולם. חיבקתי אותו ולחשתי לו, איזה כיף לנו. הלידה היתה התיקון שלי לכל ההריון הקשה והמתיש הזה.
היום, אני כבר שנה ושמונה חודשים אמא לעומר המתוק. אני מרגישה שהתהליך הקשה שעברתי במהלך ההריון הכין אותי לאימהות. אני חושבת שהריון זה זמן טוב להתמודד עם הפחדים שלנו. בדיעבד, היום אני מאושרת שפניתי לעזרה ולא התביישתי ובכך הצלתי את החיים שלי ושל הילד שלי.
שנה אחרי הלידה הצטרפתי למיכל גולדשטיין שליוותה אותי במהלך כל ההריון והלידה, היום אנחנו מנהלות ביחד את "הבית בהרדוף" מרכז הריון ולידה בו אנחנו נותנות מענה לכל אישה בהריון.
>> וביום שאחרי: בייבי בלוז או דיכאון אחרי לידה? כך תאבחני