סיפורי לידה הם כבר טרנד ותיק. בעוד שאת הלידה שלכן אמא שלכן מסכמת בשניים שלושה משפטים ("היה כואב, ואז עשו לי קיסרי", או "היו לי צירים חלשים כל היום בבית, ואז ילדתי על המדרגות"), סיפורי הלידה שכותבות נשים כיום הם עשירים, מרתקים ומפורטים, מנסים להקיף את עומק החוויה שכמעט לא ניתן לתאר במילים.
"אם האישה לא תכתוב על החששות, הם יכולים לעלות בלידה"
"אני מטפלת בנשים ומלווה הריונות ולידות כבר המון שנים", אומרת אור פינקיס, מטפלת רב-תחומית, מדריכה להכנה ללידה ודולה, מומחית בהתמודדות רגשית ומעשית עם פחד, כאב וחרדה בתהליכי הריון ולידה. "עם הזמן גיליתי שכתיבה היא כלי טיפולי יעיל מאין כמותו. יש משהו מרגיע בכתיבה שאין כמותו בשיחה, בדיבור ואפילו במגע, איזה אלמנט מארגן. למרות שלפעמים החוויה הראשונית היא הצפה, ביטוי לסבך של מחשבות, בסוף הכתיבה מאפשרת לנו לסדר את המחשבות שלנו ולקבל עליהן פרספקטיבה חדשה".
הפחד מהכאב הצפוי בלידה, מאבדן השליטה ומהשינוי הגדול שעומד לקרות לזוג כשיהפכו להורים יכולים לפגום בשמחה ובהתרגשות הטבעית של ההריון. יש מי שיאמרו שרגשות שליליים כאלה, במיוחד כאשר האישה אינה יודעת כיצד לבטא אותם ולהתמודד עמם, יכולים לעכב את הלידה: אם לא ימצאו את ביטויים במילים, הגוף "ידבר" ויביע את המצוקה והפחד בזמן הלידה.
"בזמן ההריון אני מלווה את האישה מבחינה רגשית", אומרת פינקיס. "זה לא בא במקום קורס הכנה ללידה, כי אני לא מסבירה על התהליכים הפיזיולוגיים, אלא בנוסף. התכנים של התמיכה והליווי משתנים בהתאם לשלב בהריון: חששות לשלום ההריון בתחילתו, חשש משילוב התינוק במשפחה לקראת סוף ההריון, פחדים מהלידה בלידה ראשונה או אצל נשים שעברו לידה לא נעימה. אישה בלידות חוזרות אולי יודעת לקראת מה היא הולכת, אבל אם החוויה הקודמת הייתה לא טובה, או אולי אפילו טראומטית, היא צריכה לעבד את החוויה כדי לבוא מוכנה ופתוחה ללידה הנוכחית".
תכתבו "משפטי קסם", זה עובד
פיניקס טוענת שלכתיבה יש חלק משמעותי מאוד בעבודה עם נשים בהריון. "אנחנו כותבות יחד תסריטים אפשריים, שמטרתם לתת ביטוי לחששות של האישה ואפילו מכינות יחד תכנית לידה".
תכנית הלידה שפינקיס מדברת עליה היא לא תכנית הלידה הסטנדרטית, שכוללת בקשות ענייניות מצוות חדר הלידה, אלא יותר תסריט אידאלי של הלידה שלה: מה היא רוצה שיקרה, איך היא רוצה להרגיש, מה היא חולמת שהמלווים שלה יעשו עבורה. "הכתיבה עוזרת לאישה לבסס את האמונה בעצמה ובגופה ואת הידיעה שהכל יסתדר, שכל החששות שלהן לגיטימיים, אבל ברגע האמת הם ייפתרו".
שימוש נוסף בכתיבה שמציעה פינקיס הוא כתיבת "משפטי קסם": משפטים קצרים, כתובים בזמן הווה, שמכילים רק מילים חיוביות, כמו: "אני בטוחה בעצמי וביכולת שלי ללדת", "הגוף שלי חזק, בריא ויודע את העבודה". "את משפטי הקסם אני והאישה מחלצות בתהליך של כתיבה אסוציאטיבית", היא אומרת. "אני אומרת מילים כמו 'לידה', 'ניתוח קיסרי', 'תינוק', והאישה כותבת את הפחדים שלה. אחר כך אנחנו משתמשות במה שהיא כתבה כדי להכין את המשפטים, והיא יכולה להדפיס אותם, לתלות בבית, במשרד, לתת לבעל ולדולה שתלווה אותה בלידה לשנן אותם – הכל כדי לתת תוקף לכוח וליכולות שלה, כפי שהשתקפו בכתיבה".
"החוויה הנשית של הלידה מוציאה דחף חזק להתבטא"
הכתיבה ככלי טיפולי משמשת גם אחרי הלידה. "יש נשים שהלידה משאירה אותן מושפלות, בהרגשה של חוסר שליטה, לפעמים מתלווה לזה גם כאב פיזי קשה של תפרים, צלקת מניתוח קיסרי או בעיות ברצפת האגן שפוגעות עוד יותר בערך העצמי של האישה", אומרת פינקיס.
"זה משפיע על כל תחומי החיים: ההיקשרות עם התינוק, הזוגיות, הקשרים המשפחתיים, ההריונות הבאים. במקרים כאלה, חייבים לפתור את הדברים, וכתיבה היא אחת הדרכים הטובות ביותר לעשות זאת. בנוסף, כאשר יש דיכאון אחרי לידה, הכתיבה יכולה לשמש כטיפול משלים, ולסייע לאישה לסכם את החוויה הלא פשוטה במילים כדי להתמודד".
הכתיבה התרפויטית שפינקיס מדברת עליה היא לא הקשר היחיד בין כתיבה, הריון ולידה. הסופרת והעיתונאית נעה ידלין, שמעבירה יחד עם ענת עינהר סדנאות כתיבה לנשים, מסבירה שלפעמים ההריון והלידה משחררים מחסום, ומאפשרים לאישה לכתוב גם אם לא עשתה זאת בעבר. "הסדנא היא לא טיפולית, אלא ספרותית", אומרת ידלין. "הרעיון הוא לכתוב טקסטים שרמתם תלך ותגבה ככל שהסדנא מתקדמת. הנושא לא חייב להיות האמהות או הלידה, וברור שההריון לא הופך את כולנו לזהות, אבל מנסיוננו כאמהות וככותבות אנחנו יודעות שזה נושא שמאוד בוער בך".
לדברי ידלין, "הכתיבה של הנשים לא משתנה בגלל ההריון או הלידה. לכל אחת יש את הכישרון והיכולות שלה, אבל החוויה הכל כך נשית הזו מוציאה דחף מאוד חזק להתבטא". ידלין סומכת את דבריה על סיפורי הלידה המפורטים שנשים כותבות, ועל סצינת הפורומים השוקקת. "גם נשים שכמעט לא כתבו מימיהן כותבות אלפי מילים בסיפור הלידה שלהן וחושפות את הדבר הכי אישי ועוצמתי שחוו אי פעם. גם בפורומים השונים, כל שאלה קטנה מהווה פתח להודעות ארוכות ומנומקות, זה ממש צורך שפורץ מהנשים בכל מיני דרכים".
באופן פרדוקסלי, ידלין מסבירה שלפעמים הכתיבה, שנובעת מההריון ומהאמהות הטרייה, משמשת דווקא מפלט ממנה. "בהריון הראשון יש לפעמים תחושה חזקה של שעון חול, רצון להספיק הכל לפני 'המפץ הגדול', שאי אפשר באמת להתכונן אליו. הכתיבה היא חלק מזה, מהנסיון למצות את הזמן הפנוי שעוד נשאר. אחרי הלידה הכתיבה היא מעין מפלט, הצצה לחיים הקודמים. זה דבר מאוד בודד, רק את והמקלדת, זה קצת הפוך מאמהות. את משרתת רק את עצמך, את הרעיונות, המחשבות והתובנות שלך. הכתיבה מחזירה תחושה של אוטונומיה ועצמיות, כי הדף הוא מאוד צייתן, הוא משתף פעולה ואת מנהלת אותו, בניגוד לתינוק שלפחות בהתחלה לחלוטין מנהל אותך".