אני לא כל כך מבין למה היא כזו עצבנית, מאוד השתדלתי לא לטרטר אותה ובשעה אחרונה אפילו התאפקתי וביקשתי רק תה, שמיכה, טישו, טוסט עם ירקות חתוכים, מטלית לחה כדי לנקות את הכתם שהטוסט עשה על השמיכה ותפוז, כי בכל זאת אני צריך ויטמין סי כדי להבריא. לדעתי, מכל הבקשות האלו מה ששבר אותה היה התפוז, כי ביקשתי שתקלף ותפרוס לי אותו בצלחת בצורה של שמש – מה, אני חולה, אין לי כוחות לעשות את זה בעצמי.
הרמתי את הספר טלפונים מהשמיכה, הבטתי בה בעודה ניצבת ומחכה לתגובתי כלפי המחאה שהתחילה. ״כחח כחח," השתעלתי, "את יכולה למלא לי בבקשה בקבוק מים חמים ולשים לי מתחת לרגליים? רק אם זה לא קשה לך...״, ביקשתי ומצמצתי בעיני עגל בשביל לשדר אמינות. היא הביטה בי בשקט ושמתי לב לרעד קל בשפתיה, לא צריך לעבוד שנים בתור מטאדור בשביל לזהות את מבטו של שור זועם המתכנן להתנגש בך חזיתית. זאת שאהבה נפשי הסתכלה עליי ובאותו הרגע יכולתי להבין למה אנשים אומרים שכשמישהו עצבני אז יוצא לו עשן מהאוזניים.
״די כבר! גם אני עייפה!! גם אני רוצה לנוח!! אני בהריון אתה יודע?!״ היא זעמה, ותוך כדי קינוח של האף בקולי קולות, עשיתי את אחת מטעויות חיי ומלמלתי ״ אבל אני חולה! את לא חולה... את בהריון והריון זה לא מחלה...״. שררה דממה בחדר. במרוצת השנים, אמרתי הרבה דברים מטומטמים לאהובתי, אבל אני די בטוח שמה שמלמלתי כרגע מככב בחמישייה הפותחת. אהובתי, שצבע עורה הפך אדום, פתחה מבערים והחלה למנות את כל התסמינים שהיא חווה בהריון הכוללים שינוי מבנה הגוף, כאבים בעמוד השדרה, כאבים ברגליים, צרבות, שינויים במצב רוח, חוסר שינה וכל זה תוך כדי שירבוב המילה "חוצפן!" כל שתיים-שלוש מילים. ככל שהיא המשיכה למנות יותר ויותר את התסמינים, התחלתי להסתתר יותר ויותר מאחורי הכרית והשמיכה ותהיתי אם כדאי להושיט לאהובתי את הכרית או שאחנוק את עצמי איתה ואסגור את הסיפור הזה אחת ולתמיד.
>> לילי שרצקי אלמליח דווקא חושבת שהריון זה מחלה והיא מקיאה כל הדרך ללידה
"רגע, את משתעלת כחח כחחח? אז את לא חולה!"
אני דווקא זכרתי שבקורות חיים שלי כן טרחתי לציין שאני "שקול ונבון" ומכיוון שכך, עד היום אני לא מבין למה המשכתי והוספתי חומר בערה למריבה ואמרתי ״יש לך חום? לא. הרופא נתן לך תרופה? לא. את משתעלת כחח כחח? לא. כולה יש לך בצקות ולא את לא חולה! אני חולה!״. אהובתי, שנראה שכרגע האהבה בינינו היא חד צדדית, נעמדה מולי ושתקה. רוב הסיכויים שעכשיו אכלתי אותה ואני בצרות. אם יש משהו יותר גרוע ממישהו שרב איתך ומשתתף במחול הטחת ההאשמות ההדדיות, זה מישהו שהוא חכם מספיק בשביל לעצור, לשתוק ולתכנן את הנקמה הגדולה. לפני שהספקתי להגיד "מה עם הדקסמול סינוס?" היא חטפה לי את הקופסת טישו האחרונה מהשידה והתגרתה בי ״נראה אותך עכשיו גיבור גדול!!״ ויצאה מהחדר.
הרגשתי שטעיתי. יש רגעים בחיים שאתה מרגיש שאיכזבת מישהו, ולאכזב זה הרבה יותר גרוע מלהכעיס. החשיבה האטומה שהריון הוא תפיחה של תשעה חודשים ופוף יוצא החוצה תינוק היא ילדותית ולעתים מרגיש לי שאני צריך עוד להתבגר כי אני לא מבין את כל המשמעויות. אולי תשעת החודשים הללו הם בדיוק הזמן שצריך מבחינה פיזית לאישה ללדת תינוק ומבחינה מנטלית בשבילי להתבגר ולהתפכח – להבין שהשינוי הוא בלתי נמנע ולחבק אותו באהבה, ולא להתעלם ממנו. להבין ששנינו בתהליך הזה ביחד, וזה לא רק היא שסוחבת את התינוק ואני עזר כנגדה. בשורה התחתונה, יש גם דברים שעדיף שלא ייאמרו. גם אם חשבתי שהריון זה לא מחלה, לא אומרים את זה לאישה הורמונלית בהריון מתקדם. זה לא פוליטיקלי קורקט ואף יותר מזה, זה גם לא מתחשב ואוהב. בדיוק כמו שלא אומרים את האמת כששואלים ״מאמי, נראה לך שהשמנתי?״ - במיוחד כשאני שואל את זה.
אבי לביאד, אב לשניים, מהנדס, סופר ואסטרונאוט בפרילאנס. רוצים עוד ממנו? כנסו לפייסבוק