"השבוע הייתה אמורה להיות לי בדיקת העמסת סוכר. קמתי ב-6 בבוקר, אחרי משמרת לילה, מתה מעייפות רק כדי להתכונן ולהגיע בזמן לבדיקה. מעבר לזה שהייתי עייפה בטירוף, הייתי גם בצום והיה לי קשה מאד. דודו לא קם, גם הוא היה אחרי משמרת לילה, והבנתי שאני הולכת לעבור את הבדיקה הזו, שכולם הפחידו אותי ממנה, לבד".
"הגעתי למרפאה, מחכה שהסיוט הזה יהיה כבר מאחורי, אבל אז הסתבר לי שהסיוט הגדול רק מתחיל: אחרי משמרת הלילה, אחרי שבקושי הצלחתי לקום בבוקר, אחרי שהייתי בצום ועד שכבר הגעתי למרפאה, מסתבר שזה בכלל לא השבוע שלי!
"באיזה שבוע את?", שאלה אותי האחות, ואני אומרת לה "שבוע 23". "אז מה את עושה פה? זה לא השבוע שלך, העמסת סוכר עושים בשבוע 24", היא אומרת לי. הייתי בשוק. סתם קמתי מוקדם והייתי בצום. סתם.
זו רק דוגמה אחת. בבדיקה הקודמת גרמתי לדודו לשנות את כל הלו"ז שלו בעבודה בשביל שהוא יוכל להצטרף אליי לסקירה המוקדמת, אבל אז הגענו לפרופסור והוא אומר לי "זה בכלל לא השבוע שלך, מה את עושה כאן? הבדיקה שלך בשבוע הבא". אלוהים.
"בפעם אחרת נסענו לאמא של דודו לסוף שבוע ודודו שאל אותי כמה פעמים אם כיביתי את המזגן. כמובן שעניתי שכן, ויכולתי להישבע שכיביתי אותו, אבל כשחזרנו הביתה הגענו לאלסקה - הבית היה קפוא והמזגן עבד כל השבת. מה יהיה איתי, מה? בגלל הטמטמת הריון שאני לא זוכרת כלום. אני בן אדם שלפני ההריון היה לו את הזכרון הכי טוב שיכול להיות. עכשיו אני לא זוכרת כלום וזה מתחיל להפחיד אותי. אני רק מקווה שזה לא יילך ויחמיר".