את סרט האנימציה הזה ראיתי כבר לא מעט פעמים, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהאזנתי ברוב קשב להסברים מפורטים על מסיכות חמצן והגעה לפתחי חירום. אם אתה נוטש אישה בהריון מתקדם בבית והולך לשחק אותה בר רפאלי ביוון, כדאי שלכל הפחות תבין איך לשרוד נחיתה לא מתוכננת.
נסעתי לבד, עם חבר טוב אומנם, אבל בלעדיה. בניגוד להריוניות מעופפות שממריאות בלי להניד עפעף, הודעתי לאשתי בנחישות שלא משנה מה חושבות חברות הביטוח, אני לא מתכוון לנסות להסביר על פתיחה ומחיקה לרופא יווני או להתמודד עם צירי לחץ בטברנה.
כך הגעתי לשדה התעופה עם כרטיס ביד וחשש בלב. משאיר אותה עם הבטן והבצקות ברגליים- וממריא אל עבר החופשה האחרונה שלי, כגבר בלי ילדים.
האושר הוא הפשע המושלם, לא?
בנופש הזה הכל כלול: טיסה, העברות, שלוש ארוחות ביום ותחושה חזקה של סעודה אחרונה, רגע לפני החתמת דרכון חד כיוונית בקקי-לנד. בשרוול המוביל אל המטוס הדיילות חייכו אליי בפה מלא, כיודעות שבפעם הבאה שניפגש כבר אראה כמו חיתול טטרא משומש.
הייתי חייב להרגיש את התחושה הזאת עוד פעם אחת לפני שאהפוך לאבא. לעשות, ולו לסוף שבוע בודד, מה שאני רוצה ומתי שאני רוצה. להתעורר בלי שעון, לשתות בלי חשבון, להשתזף, להישרף. חופש מוחלט. ללכוד בראש תמונה שתהיה בעוד חודשים ספורים רק זיכרון רחוק ועמום של חיים אחרים, עם חוקים וסדרי עדיפויות שונים לגמרי.
החוויה הזו היא לא זוגית. היא אחת מאלה שבה אתה משאיר מאחור את העולם המוכר, את כל הדברים שנכון או צריך לעשות ושוכר, בספונטניות, רכב עם גג נפתח- סתם כדי לדעת איך זה מרגיש. היא שיחה באנגלית רצוצה עם דייג, בלי שיניים אבל עם זיפי שיבה, שמסתיימת בארוחת מלכים. היא הגעגוע לאישה שאתה אוהב, שבחוכמתה וברגישותה, פרגנה את הנסיעה הזו.
אפשר לצאת מהארץ, אבל לא מהמחשבות
בשעת צהריים על שפת הבריכה, אני מוצא את עצמי בוהה בחבורת נערות בריטיות. הסיטואציה מוכרת לי, המחשבות שמלוות אותה הרבה פחות; הייתי מרשה לבת שלי לטוס לבד בגיל הזה? ואם כן- לכמה זמן? ורגע, מה פתאום הבחור הזה נוגע בה- אבא שלה יודע?
פתאום מתעורר בי הצורך להתעדכן במה שקורה בבית. לדעת האם היו היום תזוזות כרגיל ואיך אשתי מרגישה עם המחסור בברזל שגורם לה לעייפות בלתי פוסקת. למרות שלא לקחתי את הנייד במטרה להתנתק- אני מרים טלפון. כשהיא עונה, השאלה שיוצאת לי מהפה בטבעיות שהפתיעה גם אותי, אך בעיקר אותה, היא "נו, מה קורה עם הבת שלי?"
שעות אחר כך, בדרך חזרה הביתה, תוך כדי עמידה ממושכת בתורים הבלתי נגמרים של שדה התעופה צדה את עיני משפחה צעירה עם תינוקת כבת חודשיים. האמא הולכת הצידה, מתכסה בסינר ומניקה. תוך כדי התבוננות בה נופל לי האסימון; אומנם אני נמצא כאן, בכרתים, מספר לעצמי על נופש אחרון רגע לפני הלידה, אבל המחשבות כבר עזבו את הנמל והפליגו מזמן אל מחוזות ההורות הרחוקים.