לפני שמונה שנים התעוררתי בבוקר למשמע יללות שבר. כשיצאתי החוצה הבחנתי בגור אומלל שכלוא בין גדר תיל לקיר בית. ההחלטה לאמץ אותו הייתה די ברורה. זה היה היום שבו התקיים הפיינל-פור בתל אביב, ולכן מבלי להזדקק למחשבה ממושכת קראתי לו שאראס.
הלוואי שבחירת השם לילד שבדרך הייתה כל כך פשוטה.
בלי שמות של ילדים מעצבנים מהגן
לכל זוג הריוני, ושלא יספרו לכם אחרת, יש שם קוד לעובר. לעתים זו נגזרת כמו "ברי" או "עובי", לעתים זה משהו גנרי כמו "בוטן", או "פיצקי", ולעתים זה שם שלקוח מעולמם הפנימי של בני הזוג. אני בחרתי לכנות את היצירה שלנו "פרץ", משום שהוא היה פרץ של אהבה. לא, אני לא גייז.
בכל מקרה, זה שם שתפקידו מסתיים עם הלידה. ואז מתחילה הבעיה.
כי איך לקרוא לילד שלך זו אחת ההחלטות המשמעותיות ביותר בתהליך הזה, וזו גם אחת הבודדות שלדעה שלך כאבא לעתיד יש משקל שווה (או כמעט שווה) בה. ואפילו אם חשבת שאתם רואים עין בעין לגבי כל מה שקשור בהתנהלות בזמן ההריון ולאחר מכן בחינוך הילד, סוגיית השם היא פוטנציאל נפיץ במיוחד.
קודם כל, יש רשימה של חוקים ומוסכמות שכל אחד מבני הזוג מביא איתו מהבית. זה הולך בערך ככה:
אתה לא תקרא לבן שלך על שם אחד האקסים של אשתך, והיא לא תקרא לבן שלה על שם הילד שהציק לה בגן. שמות של בני משפחה מדרגה ראשונה נפסלים כדי למנוע כפילויות, וכך גם שמות של חברים קרובים.
אם זוג חברים שלכם ילד ממש לא מזמן – אתם לא יכולים להשתמש בשם שלהם, זו תיראה העתקה זולה. חריזה עם שם המשפחה עלולה להישמע מטופשת, ובאופן הפרטי הזה פסלנו את דניאל, מיכאל, הלל, יואל, גמליאל (טוב לא באמת)... ובנוסף, לכל צד במשוואה יש לפחות שלושה-ארבעה שמות שפשוט לא באים לו טוב ברמת המצלול שלהם, אם כי תהרגו אותי, אני לא מבין מה הבעיה בשם יוגב.
תוסיפו לכך את העובדה שזו מין הידועות שקל יותר למצוא שמות לבנות מאשר לבנים, בין היתר בשל העובדה שמאוד נוח להלביש שמות זכריים על בנות, למשל יובל, או נועם, או דניאל, אבל תראו לי את ההורים שיקראו לבן שלהם קרן, מיכל או יעל.
לחכות שיוולד? אני לא מאלה שמשאירים הכל לדקה ה-90
וזה רק קצה הקרחון. יש אתרי אינטרנט שמאגדים בתוכם אלפי שמות אפשריים, אבל כשנכנסים לעובי הקורה רואים שחלק מהם חוזרים על עצמם בווריאציות שונות, כמו עופר/עפר, ולדימיר/ולאדימיר וכד', חלקם כינויי חיבה שנספרים כמו שם רגיל, דוגמת איציק או מושיקו, חלקם שמות תנ"כיים ארכאיים כמו מתתיהו, חלקם שמות לועזיים לא רלוונטים כמו אדוארד או ג'ורג', וחלקם סתם נראים כמו מאש-אפ שמישהו העלה לאתר, כמו – ונשבע לכם שאני לא ממציא - אהבניאל (הייתי משתמש בזה, אבל השם מתחרז).
במילים אחרות, אחרי כל הצמצומים, נשארתם עם מספר אופציות אמיתיות בודדות, וגם עליהן ניטש ויכוח. ואז אתה מתחיל להיתלות בכל סימן או רמז שייתן לך את ההארה. אתם נוסעים ברכב וצריכים לתדלק? מה דעתכם על השם דור, או אלון? ישבנו במסעדה ופתאום נכנס אליל ילדותי מיקי ברקוביץ'. עוד לפני שהסומק יבש בלחיי אשתי אמרה לא. חבל, כי אם אחר כך תהיה לנו בת נוכל לקרוא לה מיני – כמו במיקי ומיני - ואז היא תהיה מיני ישראל. כן, זה לא יקרה.
בנואשותי, היה לי גם רעיון לקרוא לילד אלוף, ואז גם אם הוא יסיים במקום השני הוא יהיה אלוף ישראל (וכבונוס יהיה מצחיק לראות את הכרוז מתבלבל). מסתבר שאני היחיד שמשועשע מהדברים האלה.
"וכי מה יש בשם?", כתב שייקספיר, שהתכוון שאופיו של אדם לא נגזר משמו. אז למה זה כל כך קשה? למה אנחנו חושבים שהבחירה הזו תשפיע באופן כה דרמטי על גורלו של הרך הנולד? ומה יקרה אם לא נצליח להגיע להחלטה אחרי שהוא יתפרץ לחלל העולם? לא נשאר עוד יותר מדי זמן והשאלה הזו פתאום מכה בנו, חזק יותר ממה שתיארנו לעצמנו, והפכה לאלמנט מרכזי מהצפוי בשלב הטרומי.
אומרים שכשהילד נולד הכל מתחבר ויש שם שפשוט מתלבש עליו. מצטער, אני לא מסוג האנשים שנוהגים להשאיר את הכל לדקה ה-90.
לכל איש יש שם שנתנו לו אביו ואמו, כתבה זלדה. כמו שזה נראה כרגע, אנחנו הולכים לשבור לה את המילה.