כמה שבועות לתוך הפרק החדש בחייך, ואתה כבר בקושי זוכר מה קרה בפרקים הקודמים. הבן אדם ההוא טרום ההורות הולך ומתרחק, הולך ונמוג ומתערפל במראה האחורית ונראה יותר כמו פטה-מורגנה.
השינוי בתעודת הזהות שהפך אותך באופן רשמי לאבא הביא איתו את החותם הסופי והשאיר רק את התמונה הדהויה כמטאפורה לגרסה של מי שהיית פעם.
עדיין אין לה מה ללבוש
כל החברים ובני המשפחה שבאים לבקר רוצים לדבר רק על התינוק בזמן שאתה משווע לאיזושהי שיחת מבוגרים. משהו שלא כולל בתוכו שאלות על אוכל, שינה, גזים, וכרוך בהשמעת קולות תינוקיים – ענף שאתה כבר מתמחה בו.
רגע לפני שאתה מאבד את שפיותך ונשאב לחלוטין לתוך העולם הזה, אתה חייב לעצור להתרעננות. לכן אין מנוס מלקחת חופש, ולו קצרצר, כדי להתרחק קצת מהבכי, החיתולים וההתרוצצות האינסופית סביב הילד שלך, אותו אתה כמובן אוהב אהבת נפש.
החלטנו לעשות מעשה ולצאת לדייט. אפשר לקרוא לזה דייט ראשון. שמחתי לגלות שאשתי המהממת לא איבדה את הטאץ', ועדיין לא מוצאת מה ללבוש. קיבלתי את העצבים שלה בחיוך ובסתר לבי האמנתי שהיא עושה לי בכוונה מתוך אהבה כדי לשדר עסקים כרגיל.
חודשיים וחצי אחרי הלידה הפקרנו, כלומר הפקדנו את הבחור הצעיר בידי הסבתא, בצירוף חוברת הוראות מפורטת בכתב קריא כולל תרשימי זרימה של כל הדברים שעשויים או עלולים להתרחש בזמן שניעדר. לקחנו נשימה עמוקה ויצאנו מהבית. בלעדיו.
תחושה מוזרה. ועוד יותר מוזר זו העובדה שיש לכם תחושה מוזרה. אחרי הכל, הוא אתכם לא הרבה זמן, והיציאה כזוג היא זו שאמורה להיות טבעית. תכלס, עצם זה שאין יותר הורים טריים ששוכחים את הילד שלהם בכל מיני מקומות היא סוג של נס.
והנה באוטו - שאליו נכנסתם בלי להניח מישהו בכיסא הבטיחות, בלי לקפל ולארגן את העגלה והתיק ובכלל ללא עיכובים, פשוט להתיישב ולהניע - אתה מדליק את המערכת ופתאום מותר לך לשמוע מוזיקה נורמלית במקום הרעל המתקתק שיש בדיסקים לפעוטות, ואפילו לשיר בקולי קולות למילים שאינן כוללות שפנים, דלתות או נזלת.
נכון, החלק הראשון של הנסיעה הוקדש לשיחה על התינוק הנטוש ועל ההתמודדות היומיומית, אבל אחרי רבע שעה הצלחנו להוציא את זה מהסיסטם ולדבר כמו אז, לצחוק כמו פעם, להסתכל אחד על השנייה במבט מאוהב, אפילו חרמני, ולראות איך היא שוב המהממת שלך ורק שלך.
זה החזיק פחות משתי דקות. בכל זאת, השארנו תינוק בבית, וצריך לדסקס את זה.
פתאום הבירה נראתה לי גדולה מדי
הגענו לאירוע החברתי שהתקיים בבר בשעת ערב מוקדמת יחסית, וכבר בכניסה הרגשנו כמו תיירים שנוחתים בארץ זרה ואקזוטית. הלם תרבות. אאוטסיידריות מוחלטת. התברר, לתדהמתנו, שבזמן שאנחנו חווינו את השינוי הגדול בחיינו, העולם המשיך לנהוג כמנהגו ברוב חוצפתו.
התיישבנו בלי להבין מה בדיוק צריך לקרות עכשיו. כשהברמן הגיש לנו את התפריט, התלבטנו כאילו אנחנו עומדים להזמין את הסעודה האחרונה. האנשים מסביב, אחרי שהתגברו על התדהמה לראות אותנו – גם הם כנראה חשבו שעברנו לעולם אחר – התעניינו כמובן בתינוק, באוכל, בשינה, בגזים. נשבע לכם ששמענו זמזום באוזניים והנהנו וחייכנו במכאניות.
הקצבנו מראש מינימום של שעה להיות במקום, וסיכמנו לא להסתכל על השעון כדי להיות לגמרי בתוך הדייט. אחרי זמן שהרגיש כמו נצח, הבטנו זה בזו, ובהבנה עיוורת הצצנו בסלולר. עברו בקושי חמש דקות. הבירה לא הגיעה מהר מספיק, נראתה גדולה יותר ממה שזכרתי שחצי ליטר נראה, ולא הצלחתי לגמוע אותה בכמה שלוקים בודדים.
הספקנו להשלים פערים עם כמה ידידים אבל לא באמת היינו שם עד הסוף, ואחרי 55 דקות הרגשנו שעשינו את שלנו ואפשר לחזור. כי עם כל זה שהתגעגענו להיות שנינו יחד, התגעגענו לא פחות לילד. אשתי הרימה טלפון לחמ"ל בבית כדי לדווח על תום האירוע ולשמוע אם יש נפגעים. הסבתא אמרה שהתינוק ישן, ובכן, כמו תינוק.
כשחזרנו הביתה הוא עוד ישן. לא ידענו אם להיות שמחים שהכל עבר בשלום, או קצת ממורמרים שכפוי הטובה הקטן לא הזדקק להוריו. אל דאגה, רבע שעה אחר כך הוא התעורר בבכי, זמן לאכול ואז להחליף חיתול ולנסות להרדים. כאילו לא עזבנו מעולם. אין איך לברוח מזה. ההורות היא כמו הוטל קליפורניה.
You can check out anytime you like, but you can never leave. מה שכן, היה דייט ראשון מוצלח. אני כבר לא יכול לחכות לדייט השלישי.