רומן ואני הכרנו באינטרנט. שנינו היינו בפרק ב' של החיים והתאהבנו מיד. מיד הבנו באופן מושכל ובוגר שמצאנו את החצי השני המושלם, שאיתו נרצה להזדקן יחד. אני הגעתי לנישואים האלה עם בתי מעיין, אז בת 6 ורומן עם בנו יונתן, אז בן ארבע וחצי. ללא כל עיקוב נוסף הגיח לעולם פרי האהבה המשותפת: איתי.
כשאיתי נולד, חשבנו שהוא הילד האחרון שלנו, כי כבר יש לנו שלושה ילדים במשותף. אך עד מהרה, כשאיתי היה בן שנה, הבנו שהיו לנו בבית שלושה ילדים שהם בעצם חצאי אחים האחד של השני. כמה אנשים אתם מכירים שיכולים לומר: "תכיר, זה האח של האח שלי." וזה ישמע הגיוני?
החלטנו ללדת אח או אחות לאיתי שיהיה משני הוריו, כמובן שהעדפנו בת כי לרומן כבר יש שני בנים שיצאו מחלציו. אז עשינו כל מה שחכמי הדור ממליצים: אורגזמה גברית בלי אורגזמה נשית; בישול האשכים באמבטיה רותחת; תזונה מסוימת שגורמת לחומציות הנרתיק; פרו ורבו הרבה לפני הביוץ ולא בביוץ עצמו, ושטוית נוספות - והופ, מזל טוב, אנחנו בהריון.
חיכינו בציפייה לשבוע 12, אך אז קרה הנורא מכל
חיכיתי להגיע כבר לשבוע 12. חיכיתי לשקיפות עורפית, לדעת שהכל בסדר. חיכיתי לראות סוף סוף את הפיצפוני שנמצא שם ברחם שלי, את אותו פיצפוני שעדיין לא רואים שהוא שם, אבל מרגישים אם זה בידיעה, ברגע שמתעוררים בבוקר עם חיוך, וכשהולכים לישון עם חיוך. אם זה בהורמונים שמשתוללים, בעייפות שלא נגמרת, בבחילות שמלוות אותך כשיש ריחות מוזרים באוויר.
כל שבוע נכנסתי לאינטרנט, לראות את קצב הגדילה שלו, מה המשקל, כמה ס”מ, עכשיו יש כבר דופק, ועכשיו כבר האצבעות מופרדות, עכשיו הוא כבר מתחיל לזוז ולבעוט למרות שאת לא מרגישה. אבל את יודעת שהוא שם, הוא גדל. את אחראית עליו. זה התינוק שלך, למרות שעדיין לא נולד.
רק שיגיע כבר שבוע 12, וכמו שכתוב בכל הספרים והאתרים, כשנכנסים לשליש השני אפשר להירגע, כנראה שהפלה כבר לא תגיע. שבוע 12 הגיע, עוד פחות משבוע לשקיפות העורפית וכולנו ציפייה והתרגשות. אבל אז, הדבר הנורא מכל קורה, הדבר שפחדתי לחשוב שעלול לקרות.
מתחיל דימום. אני מרגיעה את עצמי. כבר היה לי דימום בתחילת ההריון, והכל היה בסדר. זה רק דימום. לא דמיינתי לרגע ש….נסעתי לבדיקה, עדיין אופטימית.ואז הגיע הבום הגדול: לעובר אין דופק. התינוק שלי מת. זה לא נקלט, זה לא נתפס, איך זה יתכן? הרי אני בשבוע 12???!!!
חמישה ימים עם עובר מת בתוכי, מחכה שיגיע התור לגרידה
שולחים אותי למיון, לגרידה. אני עדיין לא קולטת. פגשתי את בעלי בפתח בית החולים. גם אצלו עדיין יש בעיניים קמצוץ של אופטימיות. אבל שם כבר קולטים שזהו. שאין מה לעשות חוץ מלבצע גרידה, שאיבה, הפלה. איך שלא קוראים לזה. אני כבר לא שם. לא שומעת מה אומרים. לא שומעת שבעלי מתווכח עם הרופאים שאיך זה יתכן ששולחים אותנו הביתה עכשיו ואומרים לנו לחזור רק עוד חמישה ימים לגרידה, כי אין תורים פנויים.
אומרים שזה לא מסוכן לאישה והוא מנסה להסביר שזה מסוכן מאוד, לא פיזית אלא נפשית. איך אמורים להמשיך עם הידיעה הנוראה הזו. חמישה ימים של חיים ללא חיים. של הריון בלי עובר. בלי יכולת לנשום מבלי לבכות. הכאב שחודר לעצמות. שהכל ניראה שחור ולא מבינה למה זה מגיע לי, ואיך ממשיכים כשאין את הכוחות או הרצון להמשיך הלאה.
מה עשיתי לא נכון? האם המחלה בתחילת ההריון, החום שסירב לרדת? הנפילה והנקע שבא בעיקבותיו? הדימום הקטן שהיה בהתחלה? העישון הפסיבי שהיה סביבי? כל כך הרבה שאלות ללא תשובות.אנשים מנסים לנחם, להסביר שעדיף שזה עכשיו ולא בשלב מאוחר יותר. שטוב הפלה מתינוק עם פגם. כלום לא מנחם. שום מילה לא יכולה לקחת את הכאב העצום הזה, האובדן. האובדן שלי.
שוב נקלטתי ושוב גרידה: מה לא בסדר איתי?
5 חודשים אחרי שקצת התאוששנו, פיזית ונפשית, נקלטתי שוב. רופאת הנשים שלי אמרה לי, הפעם לא לחכות ולהגיע אליה ישר לאחר שאני מגלה שאני בהריון כי לקבל חיזוקים הורמונאליים וכך עשיתי. עם אופטימיות וחשש הגעתי אליה וקיבלתי הוראה להמשיך עם חומצה פולית מוגברת והורמונים על בסיס יומי.
לאחר ששלחה אותי לבדיקות דם ולבדיקות אחרות, היא שאלה אותי אם אני רוצה לעשות בדיקת דם נוספת להשקטת המצפון. כדי לראות שהכל מתפתח כמו שצריך, כדי שאישן בשקט בלילה. כמובן שעשיתי – אני צריכה לדעת בדיוק מה קורה בגוף שלי בכל רגע נתון, בשביל להיות שקטה.
לצערי, זה לא התפתח כמו שקיוויתי… הבאטה לא קפצה פי 2 כל 48 שעות כמו שנהוג בהריון. הרופאה לא הייתה רגועה ושלחה אותי שוב לבדיקה, והפעם הבאטה אף ירדה מעט ויומיים אחרי עלתה שוב. וכך, מצאתי את עצמי שוב במיון נשים, עם חשש להריון חוץ רחמי.
לאחר בילוי של יומיים במיון נשים, כשלא ניראה שק הריון ברור, לא חוץ רחמי ולא תוך רחמי, אלא חשש למולה (הריון לא תקין, שבו השליה בנויה מבועיות שיכולות לגרום לבעיות). הוחלט לבצע גרידה גם הפעם ולשלוח את החומר לבדיקה פתולוגית לאמת את האבחנה. שוב דיכאון, שוב חשש. ודווקא הפעם הייתה לי הרגשה שהכל ילך חלק.
לאחר 2 הריונות תקינים (בהפרשים גדולים) לא חלמתי שזה יקרה לי. איך ממשיכים, אם בכלל? מסביב אומרים לי לוותר. כבר יש לנו 3 ילדים. תיהנו ממה שיש כרגע, ותתחילו ליהנות מהחיים. ההגיון אומר שהם צודקים, מה הלחץ בעוד ילד? גם ככה המצב הכלכלי קשה, (מסתבר שלא רק אצלנו, לא סתם יש עכשיו אוהלים ברחובות והפגנות צדק חברתי), אז עוד ילד?
אבל הלב לא מרפה. איך אני אפטר עכשיו מכל בגדי התינוקות, העגלה, המיטה, הסלקל, כל הדברים ששמרתי במחסן לרגע שיצטרף למשפחה גוזל משותף נוסף לרומן ולי. כל אישה בהריון, כל תינוק בעגלה עושה לי דקירה קטנה בלב.
אם נחליט שלא, האם לא אתחרט ביום מן הימים? הרי זה או עכשיו או לעולם לא. אז מה עושים? ממשיכים? הולכים לבדיקות ובירורים כדי לדעת מה לא בסדר אצלי? מה עושים?