שלושה שבועות חיכיתי לך שתבואי, הלכתי על חולות ועשיתי כל מה שאפשר, ואת, דווקא בסוף, החלטת שטוב לך להישאר בפנים. אחרי צירים מוקדמים בשבוע 22 וצירים רציניים שהתחילו פתיחה בשבוע 35, זה היה מפתיע שדווקא לקראת לשבוע 40 החלטת שאת לא רוצה לצאת.
יום לפני שבוע 40, כנראה שהיית כבר כבדה ובטעות פקעת לעצמך את המים. נראה לי שאם זה היה תלוי בך היית נשארת עוד קצת. אמנם הברזת לי מהדד ליין, כי נורא רציתי שתלדי בראש חודש, אבל המים ירדו ואני גם ככה חיכיתי לך כל כך.
פתאום ירדו לי המים, לא ידעתי אם לבכות או לצחוק
אבא שלך לא הלך לעבודה באותו היום. היה איתי כל הזמן, אפילו עוד מיינו בגדים בשבילך בחדר, למרות שעשינו יותר בלגן מסדר. בדיוק ברגע שהוא יצא מהבית לסידורים, כאילו תכננת את זה יפה יפה, ירדו לי המים. בהתחלה חשבתי שברח לי פיפי, אבל אחרי כמה שניות של שצף כבר הבנתי שיורדים לי המים. התקשרתי אליו שיבוא. אבא המצחיק צלצל מלמטה למרות שהיה לו מפתח ואני הצלחתי לקום לאט לכיוון הדלת, שהזרם עוד ממשיך. כל הרצפה הייתה מלאה בנוזלי מי שפיר.
אבא שואל אם יש לי צירים ואני לא ידעתי אם לבכות או לצחוק. המים המשיכו לרדת ורגע אחרי הפד, התחתון, והחצאית נרטבו. לא ידעתי מה לעשות. אבא עוד הספיק לשטוף את הבית ויצאנו לבית החולים: את, אני, אבא והמים.
בבית החולים קבלה אותנו המיילדת שהעבירה לנו את קורס ההכנה ללידה. חיברו אותי למוניטור, שהראה צירים לא ממש אפקטיביים, ואני עדין מרטיבה את הכל מסביב. שיחה עם הרופאה ובדיקה קצרה לימדה שהפתיחה לא מתקדמת, רק ס"מ וחצי, אבל המחלקה הייתה ריקה לגמרי אז החליטו בכל זאת להכניס אותנו לחדר לידה.
22 שעות בחדר לידה, והלידה לא מתקדמת
בחדר לידה עברנו 3 משמרות. במשמרת הראשונה נורא רצו שאלד טבעי, אז חיכינו וחיכינו. הצירים אמנם הפכו סדירים, אבל הפתיחה לא התקדמה. אבא שר לנו שירים, עשה לי רפלקסולוגיה, עיסה לי את הגב והלך איתי בחדר הלוך ושוב. התגלגלנו יחד על כדור, דמיינו אותך מגיעה, אבל כלום. הפתיחה לא התקדמה, אז הצוות החליט לתת לי פיטוצין, לעזור לזרז את הלידה.
במשמרת השנייה הרופא שלי ושלך התקשר. הוא אמר לי לסמוך על המיילדת ולהקשיב לה. המיילדת אמרה שלפי דעתה צריך להגביר את הפיטוצין ואולי גם הגיע הזמן לאפידורל. אני מסבירה לה שחשבתי לקחת רק בפתיחה 5, אבל היא מסבירה לאמא הלחוצה שלך שאולי אני מוכנה ללידה אבל משהו מפריע לגוף שלי להתקדם ולפעמים האפידורל הוא פתרון.
אני שוכבת שם עם הדופק שלך ברקע על המוניטור, מנסה לדבר איתך ולהירגע. רגע לפני שנכנס המרדים אני מתחננת שאולי פתאום יתחילו צירים רציניים. אבא שלך לא יודע מה לעשות, הרופאים מדברים על זיהומים בגלל ירידת מי השפיר. המרדים נכנס ואבא יוצא לחוץ החוצה. לא יודעת מה עובר לו בראש באותו רגע, הוא לא רצה לעזוב אותי אפילו לשנייה.
המרדים היה נחמד, דיבר איתי ואפילו הצחיק אותי קצת. הוא הבטיח שיהיה לי קל יותר עם האפידורל. הוא נתן לי זריקת הרדמה קצת צורבת, הצינור הלחיץ וגם הקור של חומר הציק. תוך רבע שעה הרגשתי שהאגן שלי רדום, אבל להפתעתי הרגלים עדין זזו, לאט, אבל זזו. המרדים הנחמד הסביר לי שאפשר לקבל מנה כל שעתים ושאני ממש לא חייבת לסבול.
בינתיים אבא מסנן טלפונים שלא הפסיקו להגיע. כנראה כולם חושבים שזה קורה עכשיו, אבל אני הייתי בהיסטריה. בכיתי שיניחו לי, שיתנו לי להתרכז. במשמרת השלישית הגיעה המיילדת שהוציאה אותך בסוף, אביבית, ואני ישר הרגשתי אנרגיה מאוד טובה ממנה. הרופא המרדים, לעומת זאת, התחלף ואני הרגשתי שהאפידורל פחות ופחות יעיל.
המיילדת לימדה אותי ללחוץ. אנחנו מתחילות, כל פעם עוד קצת ועוד קצת. את עקשנית, עושה צעד קדימה אבל חוזרת אחורה. אני משתדלת לחייך כמה שיותר, ולהיות שלמה ולקבל את עצמי ואותך, אבל הזמן עובר, אנחנו כבר 22 שעות בחדר לידה, את כבר 3 שעות בתעלה. לי עולה החום ויש סיכוי גבוה לזיהומים.
ואז הגעת, הניחו אותך עליי וקראתי לך בשמך
הרופא מגיע ומאיים ללידה מכשירנית. אני נכנסת להיסטריה. אני לוחצת כאילו אין מחר, קצת צועקת ובעיקר קוראת לך בשמך בכל לחיצה. מתחננת שתבואי. רואה את אבא והמיילדת מחליפים מבטים, העיניים שלהם נוצצות.
הראש שלך מתחיל לבצבץ, אבל את לא יוצאת. עכשיו כבר אין מרדים פנוי ואני מרגישה כאבים באגן שמאל ויודעת להגיד כשמגיע ציר. צוות שלם של מילדות ורופאים מגיע. הם מבצעים חתך אחד שדרוש לוואקום והנה, 2 משיכות ואת בחוץ. היית כבר על הגבול ככה שהיה ממש פשוט לחלץ אותך. מניחים אותך עלי. אני קוראת לך בשם שלך.
אבל אז, רגע אחרי, הכל התערפל ואני מתחילה לצרוח מכאבים. אני לא מצליחה להסתכל עליך יותר. אני מדממת בצורה מסיבית, והרופאים בשוק שאת יצאת ממני, תינוקת במשקל 4 ק"ג. את בוכה בצרחות וגם אני. את בריאה לגמרי, כך שהם מתרכזים בלטפל בי. מסתבר שבדרך שלך החוצה עשית קצת קרעים פנימיים, אבל מצד שני זו לא את אלא אני, שהייתי צריכה לבקש קיסרי אחרי שהלידה לא התקדמה. אולי אז היו מבינים שאת גדולה מאוד, ארוכה ויפה, וזו הסיבה שהיה קשה לך לצאת.
השאירו אותי לילה ביחידה בגלל שאיבדתי הרבה דם ובקושי ראיתי אותך. כל כך הצטערתי שככה נפרדנו. עד שנפגשנו עברו כמה שעות טובות ואני התגעגעתי. כמה ימים לא יכולתי להרים אותך בגלל עירוי הדם וחוסר התחושה באגן, שהובילו לאשפוז מרגיז של שבוע.
עכשיו את פה לידי ואין דבר יותר נהדר מזה. אני מתגעגעת לרגע ההוא שפספסתי. אולי אנחנו רואות יותר מידי סרטים כי כולם אמרו שהכל יעלם כשתצאי, אבל לפעמים זה לא קורה בדיוק כמו שרוצים. העיקר הוא שאת כאן - סהר מלכה בן שוע ברוכה הבאה לעולם.