בואו נתחיל מההתחלה. אנחנו חברים כבר 12 שנה, עם הפסקות קצרות, אבל ביחד. התחתנו ב-30.7.2008, וממש לא היינו מהזוגות שישר מתחילים לנסות להביא ילד. בכלל, לא תמיד ידענו שאנחנו רוצים ילדים, האמת שפשוט לא היינו כל כך בקטע.
אהבנו את הקטע של להיות זוג "רווקים", גם אחרי החתונה. יש לנו סטודיו לצילום -"מבטים"- כל אחד בחיפה מכיר אותנו, אנחנו אוהבים לבלות ולחיות טוב. ראינו אצל חברים את הבלגאנים שיש אחרי שמביאים ילד, לא יוצאים, לא ישנים, לא נוסעים לחו"ל. רק המחשבה על להיות מוגבלים הייתה קשה עבורנו, רצינו לקחת את הזמן וליהנות כמה שאפשר רק שנינו.
לא ממש ניסינו, ופתאום ליאת בהריון
עם הזמן ההורים של ליאת התחילו לשבת לה על הראש: את בת 34, הגיע הזמן, כל החברות שלך כבר אמהות, ויש לך שעון ביולוגי, ומה אם חס וחלילה יהיו לכם בעיות וייקח לך זמן. ליאת לומדת לתואר שני, ואמא שלה אמרה לה שייקח לה זמן להיקלט, ובינתיים היא תסיים את התואר.
ליאת הפסיקה לקחת גלולות, ולא התייחסנו לזה יותר מדי. מרוב שלא היינו בקטע הזה, בכלל לא האמנו שזה יכול לקרות.
אחרי חודשיים, ליאת אמרה לי שמאחר לה. היינו בהלם, באמצע החיים, באמצע הלימודים, ההריון היה נראה כל כך לא קשור עכשיו. השבועייים הראשונים היו קשים. ליאת היא מסוג האנשים שכל דבר חדש מלחיץ אותה, היא מזל עקרב. היו ימים של בכי, צעקות על אמא שלה, "מה עשית לי, איך הקשבתי לך". ההורים הרגיעו אותה, הבטיחו עזרה, תמיכה, ולאט לאט היא נרגעה.
ההריון עבר חלק מבחינה פיזית, ברוך השם. תמיד החזקתי מליאת גיבורה, אבל פייר, היא הפתיעה אפילו אותי בכמה קלילות שהיא לקחה את ההריון. תמיד שמעתי מחברים על הקאות, התעלפויות, ואצלה כלום. ראתה בית חולים רק ביום הלידה, הכל זרם, היא עבדה ותקתקה את הבית עד הרגע האחרון.
מבחינה נפשית היה קצת יותר קשה, כנראה כי לא היינו הכי מוכנים, כמו שכתבתי. היו עליות וירידות. צחוק ובכי, ההורמונים שיגעו אותה, רגע אחד היא בוכה וחוששת ממה יהיה, רגע אחרי זה כבר צוחקים ושוב בכי. ועוד פעם: למה היינו צריכים את זה, ואז הקטנה בועטת ושנינו בשמחה מטורפת. היו הרבה רגעים שהיה לה קשה, והיא רצתה להיות לבד, להתכנס עם עצמה.
התקשרו אליי "בוא מהר, הראש בחוץ"
בגלל ההתחלה הקשה, ידעתי שאני חייב להיות התמיכה והעוגן, הבעל, החבר הכי טוב, בעצם אפילו החברה הכי טובה. את הקשיים והספקות שלי שמרתי לעצמי, וכלפי חוץ רק תמכתי והייתי חזק. נטרלתי את אושרי כדי לתמוך בליאת, היה לי קשה עם זה, אבל היתי חייב לשמור שלא תתפרק.
כמו כל דבר בחיים, גם ההריון נגמר בסוף, רק שאצלנו הוא נגמר בשלבים. היינו בחתונה של חבר, רקדנו, השתוללנו, שתינו המון (ליאת שתתה רק מים ומיץ) וחזרנו הביתה ב-2:30 לפנות בוקר. ליאת אמרה לי שקצת כואבת לה הבטן, ישבה קצת לנוח, לקחה אקמול, ועבר לה.
ב-5:30 בבוקר הלכתי לגלוש, הלכתי לעבודה וב-9, כשחזרתי הביתה, ליאת שוב אמרה לי שכואבת לה הבטן. כשראינו שהכאבים לא עוברים עלינו לבית חולים, עשו לה מוניטור ואולטרסאונד, ורופאה אמרה שיש לה עוד שבועיים. רופא אחר אמר שזה עניין של שעות או של ימים, בקיצור: לא ידענו למה לחכות.
הציעו לנו לחכות שם כדי לראות אם קורה משהו, אבל ליאת שונאת בתי חולים, אז חזרנו הביתה. קצת אחרי זה שוב התחילו כאבים, ובגלל שהייתי אחרי שני לילות בלי שינה, אמא שלה לקחה אותה לבית חולים. פתאום היא התקשרה ואמרה לי שליאת בפתיחה 4.5 ושאבוא מהר, כי הראש בחוץ! האמת שלא הכי הבנתי במספרים של פתיחה, אז זה לא נשמע לי מוזר, והייתי בטוח שאני הולך לפספס את הלידה של הבת שלי. טסתי כמו מטורף, ולמרות שלא האמנתי שאכנס לחדר לידה, מההתרגשות לא ידעתי מה קורה איתי, ופשוט זרמתי ונכנסתי.
נכון שבסרטים תמיד הבחורה צועקת בטירוף בלידה? אז כשאני נכנסתי ליאת צחקה והייתה מסטולית לגמרי, היא כבר הייתה אחרי גז צחוק ואפידורל. הלידה הייתה ממש לא ארוכה, ואחרי כמה שעות וואקום קטן, שנתן לעמית את הפוש הסופי, היא הייתה בחוץ. אני גבר חזק, כל מי שמכיר אותי יודע את זה, אבל אני מודה שבשלב הזה יצאתי החוצה והתפרקתי בבכי.
מלא תחושות התערבבו לי: בלבול, אושר, מיליון מחשבות רצות בראש. אני אבא, אני לא מאמין, מה נעשה, אבל המחשבה העיקרית הייתה: כמה שהילדה שלי יפה.