לא דמיינתי לעצמי שבירח הדבש שלי כבר אהיה עם בטן. גם לא תיארתי לעצמי שייאסר עליי לשתות מרגריטות, לאכול סושי, לרכוב על אופנוע ולעשות פוט מסאז' ב-30 שקל – כל מה שכיף בחופשה בתאילנד, בעצם.
ארזתי גם את כל חרדות ההריון השלי
הסדר הכרונולוגי של הדברים הוא חתונה, אחר כך ירח דבש וכשחוזרים מירח הדבש מתחילים לעבוד על ילדים, לא? העובדה שכבר בחתונה שלי הייתי בשבוע עשירי, גרמה לי להבין שירח דבש בברזיל, הודו, קובה ועוד כל מיני מקומות מהסוג ההרפתקני/רוחני – כבר לא יהיו חלק מסל החוויות שלי (לפחות לא בקדנציה הנוכחית), והיינו צריכים לחשוב על יעד אחר.
ברור שההורים ניסו ללחוץ עלינו לטוס לאירופה ("סעו לשבוע לרומא, מה צריך יותר מזה. אז מה אם בפברואר קר שם אימים, העיקר שזה קרוב, בכל זאת אתם בהריון"), אבל אנחנו החלטנו שתאילנד היא היעד המושלם לירח דבש: שמש, חופים, מנוחה ובעיקר – רפואה מערבית מתקדמת לכל מקרה שלא יהיה.
כשארזנו את הבגדים הקלילים שלנו כשסופת אמצע פברואר משתוללת בחוץ, תהיתי האם אני אכן עושה את הדבר הנכון עבור העוברית שלי (עובי). אולי לחצי הגובה של המטוס יזיקו לה? אולי אני אחטוף בתאילנד איזה זיהום קטלני? ואם במסיבת הפולמון מישהו ימעד עליי בכל הכוח? האם זה אחראי מצדינו לטוס לתאילנד בחודש חמישי? אולי כבר היה עדיף לסגור על בורגס וזהו.
אך די מהר החלטתי שאני יוצאת לחופשה גם מחרדות ההריון שלי; בכל זאת, כאן בארץ אני מתחזקת אותן יופי עם קריאת הודעות מפחידות בשלל פורומים. ומה עדיף לעובי, אימא חרדה או אימא הרפתקנית ורגועה?
"אין לכם בגד ים שמתאים לאישה בהריון?"
הטיסות לקוסמוי עברו חלק. חששותיי מבחילות והקאות נעלמו כלא היו, אבל מרגע שנחתנו והגענו למלון, הבנתי שהרפיתי מהר מדי – נסיעה בכבישים באיים הרבה יותר מסוכנת מטיסה בגובה של עשרות אלפי רגל, פחות בגלל הדרכים המשובשות אלא יותר בגלל הנהגים.
כמובן שהלבוש הרשמי באיים בתאילנד הוא בגד ים קטנטן, ואחד הדברים שעושים בתאילנד, הוא לקנות בגד ים חדש ב-80 שקל. הבעיה היא שכמעט ואין להם במלאי מידת חזייה נורמלית לאישה בהריון, שלא לדבר על זה שהלארג' שלהם זה בקושי B שלנו.
"אין להם מידות לחזה כמו שלנו, אה?", פניתי לבחורה ישראלית בת 21 בעלת חזה גדול טבעי, גאה להשתייך לקבוצה שלה – קבוצת הנשים עם החזה הגדול שבגדי הים לא עולים עליהן. "מה זה, סיליקון?" היא שאלה אותי. "לא", הייתי חייבת להתוודות, "זה הריון".
בסופו של דבר מצאתי בגד ים קטן בצבע כתום. אם כבר להיות בתאילנד בהריון – אז לפחות אהיה בולטת, גם כתומה וגם בהריון. ושכל הבנות הדקיקות עם הבטן השטוחה שרק יצאו מהצבא יקפצו לי. זה ההריון שלי ואני אלבש בגד ים כתום אם בכך אחפוץ.
"אפשר את החדר שפונה לים? אגב, אני בהריון"
הצוות התאילנדי במלון ריכל עליי ללא הפסקה. בכל פעם שבאתי לקבלה לבקש משהו, או שרציתי שייק, הם שאלו אותי "יש לך תינוק? באיזה חודש?" וחיוך גדול עולה על פניהם – גברים כנשים, נשים כגברים.
לעומת התיירים המערביים שגרמו לי להרגיש שאני פראיירית כשאני מגיעה ככה עם בטן לקופנגן, התאילנדים גרמו לי להרגיש כאילו אני נושאת בתוכי אוצר, יהלום. מלכה שמביאה חיים. אפילו הזקנה שמנקה את השירותים ברציף של המעבורת, לא התעלמה ממני. "יש לך תינוק?", שאלה אותי בחיוך רחב ועינים נוצצות. "כן", עניתי לה. היא נגעה בבטני לרגע, מתרגשת, והלכה.
לכל מקום שהלכנו ונתקלנו בקשיים, זרקנו כאילו במקרה שאני בהריון; "אנחנו צריכים חדר בדיוק על הים, היא צריכה אוויר", "אנחנו חייבים מזגן", "אתה חייב לנסוע לאט ובזהירות כי יש לה תינוק" והם באמת פיזרו לנו אמפתיה בנדיבות.
אפילו הנהג שמדיף ריח אלכוהול חריף, מקועקע בכל גופו שטס על הכבישים, הסיע אותנו בעדינות כמו תינוק בעגלה בעליות והמורדות של קופנגן. בכל עצירה הוא שאל אותי אם אני בסדר, ואם לא היינו עוצרים אותו הוא אף היה נכנס אתנו לחדר מרוב שרצה לעזור ולסחוב את המזוודה שלי. הם פשוט מבינים את החשיבות של נשיאת עובר. בעדינות מסוג זה כלפי ההריונית, לא נתקלתי בשום מקום אחר.
עוף מוזר בין ילדים יוצאי צבא חסרי דאגות
נכון שמלכתחילה הייתי מעוניינת בירח דבש נטול בטן והריון מהסיבה הפשוטה – לשחרר קצת מהאחריות. התהלכתי שם כעוף מוזר בין עשרות יוצאי צבא, שמחים ושיכורים, חסרי דאגות ואחריות. בזמן שהם תחזקו את עצמם באופנוע כאקססורי, הסמל המזוהה עמי היה בקבוק מים, וכשהם רק התחילו את הלילה, אנחנו בכוחותינו האחרונים כבר פרשנו לישון.
אז כן, אולי קצת פאדיחה להיות ההריונית בקופנגן, אבל כמו בכל דבר ניסיתי למצוא את היתרונות שבמצבי:
1. אסור לשתות אלכוהול, אז התמסטלתי מנידנוד על הערסל. חופשה בלי אלכוהול משמעה חופשה של סחים. אף פעם לא העברתי חופשה סחית לגמרי. בירח הדבש שלנו, הרמתי לחיים עם מים, ומנעתי מעצמי את חוויית הבאקטים שמורכבים מאלכוהול זול ומכה ראש. חופשה סחית – זה הדבר בשבילי, להיות בהכרה צלולה כל הזמן ולקבל את הסוטול מהים, התנדנדות על הערסל ולשמוע את סיפוריהם של חבורת הצרפתים הקבועה ששוכבת לידינו.
2. אסור לעלות על אופנוע, אז גילינו את תאילנד דרך הים. כל כך רציתי להרגיש את האוויר בפנים לפני שאהיה אמא. קצת מסוכן, קצת מרגש, והעיקר מהיר. כשצפיתי בילדודס עולים את העליות והירידות של האי עם האופנוע שלהם, כמעט נפחה נשמתי. סיכון יומיומי שאפילו הכיף שלו לא משתלם. במקום זה לקחנו ג'יפ (נסיעה לא פחות בטוחה), עלינו על סירות, מוניות וחתכנו את הדרכים בים וביבשה. הכי כיף.
3. אסור לעשות מסאז', השקעתי בפדיקור. כל כך קינאתי בכל מי שישב שם במכוני המסאג' ופניו רוטטות בהנאה מהטיפולים שהוא מקבל. לי – זה אסור. במקום זה עשיתי לק ברגליים בזמן שחיכיתי לבעלי שיחזור מהמסאג' המפנק שלו. נכון שזה לא עיסוי, אבל זה עדיין קצת נעים.
4. הייתי ההריונית היחידה, אבל הכי מיוחדת בנוף. באמת שרציתי להיות כמו כולן, צעירה, רזה, וערנית להחריד. אבל לעומתן, היה לי משהו מיוחד שמשך את כל תשומת הלב – הבטן. אז במקום לבכות את הנעורים, לפתע הרגשתי מיוחדת ונחשקת, לא כמו כולן אלא קצת אחרת – אחראית, צלולה, מעכלת כל צליל וצליל מהמוזיקה, נוכחת, אוהבת ומכילה.
5. לא יכולתי להשתזף, אבל חזרתי עם עור פנים מהמם. בעוד שלכולם חם, לי היה יותר. ללכת מפיסת החוף האחת לשנייה, השאיר אותי לעתים נטולת נשימה, ובכלל בחודש חמישי יוצאים כל הסימנים על העור והחשיפה לשמש – אסורה. דווקא עכשיו אני על החוף בתאילנד, כנגד כל ההמלצות. אז פתחתי במלחמה מול השמש – כובע רחב שוליים, שקית שלמה של קרם הגנה, השתלטות על כל פיסת צל והתמרחות אובססיבית לפני כל כניסה למים. אפשר להגיד שהפעולה העיקרית שעשינו בחופשה הזו היא להימרח. וגם להצטייד בעשרות בקבוקי מים.
אז איך אני מסכמת את החוויה הזאת? האמת היא, שאם הייתי יודעת שיהיה כל כך קל, לא הייתי חוששת בכלל מלכתחילה. בחופשה הזו הפכתי אט אט לנערת טבע – טבילה בבוקר, שייק אבטיח, ערסל, אהבה, התפלספות קטנה ושנ"צ. זנחתי את תוספי הברזל שהייתי אמורה לקחת, והסתמכתי על המנוחה והאושר האינסופי שעטף אותנו. הרגשתי שעובי מאושרת אף היא, מתערסלת שעות בתוכי, מרגישה את אימא מאושרת, קלילה ואוהבת. ירח דבש מושלם.
וכשחזרתי, הדבר הראשון שעשיתי היה לקפוץ לרופא, לבדוק דופק. ככה סתם, ליתר ביטחון.