הקבוצה בסיור מכילה זוגות הריוניים למיניהם ורק אני לבדי. אהבת חיי הודיעה שהיא מתעכבת בפקקים וביקשה ממני לשאול את השאלות החשובות - הכל טוב ויפה רק שאני לא יודע מהן. עד לפני רגע חשבתי שאהיה על תקן הבעל שסוחב את התיק והמעיל ועכשיו אני אמור להיות ממש אקטיבי ולתקשר? מלחיץ. כמו גנב התחלתי לסמס לה ולבקש עצות והכוונות אבל כמובן שאין קליטה, הבטריה עומדת להיגמר ולבנה מכחכחת בגרונה ומסמנת את המצח שלי בנקודה אדומה בעזרת העט לייזר שלה.
בתי החולים בארץ מחזרים אחרייך ללדת אצלם בדיוק באותה שיטה שמכוני הכושר משתמשים. בתחילה מציגים בפניך רק את המקומות הנחמדים והשלווים ורק בסוף הסיור מראים לך איפה כל הסבל והזיעה מתבצעים. בסיור אתה עובר שטיפת מוח קלה, מנסים לשכנע אותך שרק בבית חולים הזה הלידה תהיה הכי קלה ושהתינוק ייצא מוכשר, חכם ועם תואר של עורך דין או רופא. מדי פעם לבנה עושה הפסקה לשאלות וככל שיש יותר שאלות כך אני מרגיש את הבקבוק ששתיתי לוחץ יותר ויותר על השלפוחית שלי. חלק שואלים איך אפשר להבטיח שתהיה לידה רגילה ולא קיסרי, חלק מעוניינים לדעת על נהלי ההיגיינה במחלקה ואני לא מבין למה אף אחד לא שואל איפה השירותים?
זה רשמי. לבנה שונאת אותי
לבנה ממשיכה הלאה לפני שאני מספיק לשאול ומכניסה אותנו לחדר לידה חדיש ומרהיב, (כמובן שיש רק אחד כזה בכל הבית חולים, והוא עם רשימת המתנה לחצי השנה הקרובה). היא מסבירה על האפשרות ללדת בג'קוזי או לזרז את הלידה בעזרת קפיצה על כדור פיזיו מתחת למים חמים ואני רק רוצה שהיא תפסיק לדבר על מים כי אני תיכף מתחיל לדלוף.
אנו ממשיכים לעבר התינוקייה ואני נלחם בפיפי שמתחיל לזרום בעורקיי במקום דם ומצד שני מוכרח להספיק לשאול את כל השאלות החשובות. אני מנסה לחשוב - אם אני הייתי בהריון, מה היה מעניין אותי לדעת? אני ואהבת חיי שוחחנו על המון נושאים שקשורים ללידה ולבית חולים אבל תמיד הייתי הצד המאזין, אמנם תמכתי וייעצתי אבל אף פעם לא הייתי צריך להתעמק ולקבל החלטות. אני מניח שלא התעסקתי בזה בגלל שאהובתי שלטה מאוד בחומר וזה נתן לי זמן להתפנות לנושאים אחרים הקשורים בלידה. למשל, היה חשוב לי לתכנן שהכל יהיה מסודר ליום המיועד ולשבועות שלאחר מכן. צבעתי את חדר הילדים, הבאתי את הסל קל והעגלה מהמחסן, ושמתי את המספר הטלפון של הסושייה המועדפת על אשתי בחיוג המהיר. ניסיתי שוב להיכנס לראש שלה ולדמיין מה היא הייתה שואלת - נזכרתי שהדאיג אותה העניין של תזמון האפידורל, והאם בית החולים מעודד לידה רגילה או קיסרי והאם יש אפשרות לביות מלא או רק חלקי. בלי לשים לב, מצאתי את עצמי יורה את כל השאלות האלו למדריכה לבנה שנראתה די מופתעת מזה שיש בלקסיקון שלי עוד מילים חוץ מ-"לבנה, הגענו כבר לשירותים?!?!".
התינוק שלי ואני לא רוצה להוריד ממנו את העיניים!
לבנה הייתה לחוצה בזמן, היא החלה לרוץ בין החדרים. עברנו מסדרונות, עלינו וירדנו במעליות וגם אם היינו עכשיו בנוירו-כירורגית לא הייתי שם לב כי הכל כבר נראה לי אותו הדבר. "שאלות אחרונות?" היא לפתע נעצרה ומבטה רמז "אוי ואבוי למי שישאל!". הקבוצה החלה לזוז לכיוון היציאה ואילו אני נזכרתי בשאלה אחרונה שלא שאלתי וצעקתי "רגע!!!". כל הקבוצה נעצרה והסתובבה אליי, "אחרי הלידה, אין בעיה שאתלווה עם האחות והתינוק לחיסונים ולבדיקות, נכון?". לבנה סיננה שרצוי שלא ושאנחנו באיחור.
"אבל למה לא בעצם?", התעקשתי והוספתי "איך אני אדע שאתם לא מחליפים לי אותו?", היא גלגלה עיניים ואמרה שהיא תשתדל להתחשב בנו.
"כמו שהשתדלת להתחשב בנו עם השירותים?!?!", בטעות נפלט לי. לבנה עכשיו כבר הייתה ממש עצבנית ואמרה ששמים צמידי יד ישר לאחר הלידה ושבפעם הבאה כדאי שאקשיב בסיור. לא נשארתי חייב ואמרתי שאני די בטוח שצמידי יד זה נחמד ואפילו קניתי אחד כזה בצבע ורוד לילדה שלי באילת אבל עדיין חשוב לי ללוות את הילוד מהרגע שהוא יוצא מהבטן של האמא שלו! חוץ מזה שחשוב לי שלא יהרגו את אשתי במהלך הלידה, חשוב לי מאוד ללוות את הקטנצ'יק בכל תחנה שיעבור. הוא שלי ואני לא רוצה להוריד ממנו את העיניים. הקטן והחסר ישע הזה מאותו הרגע באחריותי ואני רוצה לוודא שהכל בסדר. חשוב לי שבית החולים שנבחר יסכים לכך שאהיה לצדו עד שהוא מסיים את כל הבדיקות והחיסונים ומגיע לזרועותיה של אימו המותשת.
אבי לביאד, אב לשניים, מהנדס, סופר ואסטרונאוט בפרילאנס. רוצים עוד ממנו? כנסו לפייסבוק