היום אני על תקן קולב ועמוד תליה. אני אמור להחזיק את הבגדים והגלימות של אהבת חיי בזמן שמצלמים לה את הבטן הגדולה והיפה שלה ומתעלמים מקיומי. את הצילומים איתי סמדר תקתקה די מהר - היא הסתפקה בצילום של הכרס שלי נוגעת בבטן ההריונית של אהובתי, וצילום משותף עם הכלב תוך כדי שהוא לא מפסיק להפליץ עליי ולהזכיר לי שיש לו שלפוחית רגיזה.
אני ממש בעד צילומי הריון, לדעתי זה ממש נחמד שתישאר לנו מזכרת מהתקופה שבה היינו צעירים ועירניים. זה לא שלא הצטלמנו לפני כן, בימינו אנחנו כל כך עסוקים בלהצטלם כל הזמן, בין אם בעבודה, באירועים או בתור לביטוח לאומי. אפילו על הילדים לא פסחנו, מהילדות שלי יש רק תמונות של ימי הולדת, חופשות ואותי בוכה בגלל שנפל לי הארטיק, ולעומת זאת היום, אנחנו מצלמים ומתעדים את הקטנים שלנו עוד לפני שהם נולדים – לפעוט בן שנה יש כבר אלבום תמונות עוד מימי האולטרסאונד.
החוויה ממשיכה, ואהובתי כל כך שקועה בתלבושות, בתאורה ובקטורת שאני ממש לא רוצה להפריע לה, אז במקום זה אני פשוט מנסה להכניס מעט מההוויה שלי לתמונות. וכשאני אומר הוויה אני מתכוון לגבר די ענק בגובה שני מטר שרגע לפני שסמדר לוחצת על הפלאש פתאום מנטר לתוך התמונה ומחייך מאחורי אישתו. סמדר מתעצבנת ואני מתמם ״מה, את מצלמת עכשיו? אוי, סליחה״ אבל הופ הרווחתי תמונה! מה? לי לא מגיעה איזו תמונת הריון ברקע חום וינטאג'? מה, אני לא תרמתי מספיק להריון הזה? גם אני רוצה צילומי הריון!
"חיוך גדווווול..." סמדר מדריכה את אישתי ורגע לפני שהיא לוחצת על הכפתור אני מזנק לפריים ומגיש בקבוק מים לאהובתי תוך הטיית הראש לכיוון המצלמה, חיוך מאוזן לאוזן ואגודל מונף באוויר להשלמת הפוזיציה. סמדר מרחיבה את נחיריה בכעס והיא יותר ויותר נראית כמו עגבניה, אהובתי לוגמת מהמים בנחת, ואני מרוצה – אני מטביע את חותמי!
בטוח עשיתי משהו בהריון הזה
ברור שאני יכול לעצור הכל ולהתייפח, ״הלו חבר'ה, גם אני פה - צלמו אותי!״, אבל מרגיש לי שתשומת הלב צריכה להיות על אהובתי ולא עליי. אומנם בחודשים האחרונים אני זה שסחב את הקניות מהסופר ודאג למחזר את הבקבוקים בקביעות אבל לא נראה לי שזה נחשב כמאמץ שווה ערך להריון. אז מה בעצם כן עשיתי ששווה ערך לסחיבת הריון? אולי התעמתתי עם רופאים בשביל להשיג בדיקות ותרופות?! אמממ... לא, למעשה כשהייתי מלווה את אהובתי לרופא, הייתי פשוט נרדם על הספסל ומקבל מרפקים לצלעות בשביל להתעורר. רגע, אם אני לא טועה, לא שלחו אותי לקנות ואפל בלגי ושווארמה באחד הלילות?! אממ... לא, זה היה בכלל טייק אווי והשווארמה היתה בכלל בשבילי. אז מה לעזאזל עשיתי תשעה חודשים?!? בטוח יש משהו שעשיתי קיבינימאט, לא יכול להיות שאני כזה חסר תועלת!
אנחנו כבר לקראת סוף הצילומים, בטח מאוחר מדי לקחת את אישתי הצידה ולומר לה משהו, אני אשמע ממש מטומטם אם אגיד לה שגם אני רוצה להצטלם. אבל למה לא בעצם?! מה, למטומטמים כבר אין זכות ביטוי בארץ הזו? בסוף יהיו תמונות רק שלה ויחשבו שהיא אם חד הורית. ומה לי יהיה? תמונה ותיעוד של הכרס שלי? שיראו כמה אני העלתי בהריון הזה? מה, אני ביום הרשמה של חלי ממן!?
החלטתי לעשות מעשה - אני אלך לדבר עם סמדר. התקרבתי אליה ולחשתי באוזן, ״אמממ סמדר, את שומעת, אני לא רוצה להפריע אבל ...", כחכחתי בגרוני והמשכתי להפריע, "את יכולה לפרגן לי גם בקצת תמונות?... את יודעת, בכל זאת, היא לא אם חד הורית... ". סמדר קפאה כמו רועה גרמני ששמע משרוקית כלבים, היא הסתובבה אליי ואני ישר נעמדתי דום ומלמלתי "סליחה" בשקט. היא הסתכלה עליי, לקחה הרבה אוויר לריאות ואמרה בקול מקפיא, ״תמונה אחת אני נותנת לך.... אחת! ואז אתה עומד כמו דחליל! לא זז! הבנת?!״.
נתתי לה את הבטחתי, היא הסתובבה לחזור אך לא יכולתי לעצור את עצמי ונקשתי לה קלות על הכתף, ״את שומעת? אם אפשר... אחר כך בפוטושופ...את יכולה לעשות אותי קצת יותר רזה? לא הרבה, עשר, עשרים קילו פחות? קצת... בקטנה...״. סמדר גילגלה עיניה בהכנעה ולפני ששוב הסתובבה ניצלתי את המומנטום והמשכתי, ״גם שרירים קצת, טוב? עבדתי קצת על התלת ראשי אתמול אבל בטח נגיעה קטנה לא תזיק, סבבה? את איתי?!״. סמדר לא הגיבה.
שבועיים לאחר מכן, אהבת חיי חזרה מהדואר ובידיה התמונות בחבילה קטנה סגורה. אהובתי חיכתה לפתוח את החבילה ביחד איתי וכשהתחלנו לצפות בתמונות התרגשנו כל כך – היו שם כמה תמונות שבטוח נתלה ברחבי הבית ושילוו אותנו לאורך שנים ארוכות. התמונה האחרונה בערימה היתה בתוך מעטפה פנימית נוספת ועליה היתה הקדשה בשבילי, ״ל-אבי, הנה תמונת ההריון שלך. יצא מעולה, ובכלל לא הייתי צריכה פוטושופ! סמדר״.
משהו בתמונה, אני לא יודע להצביע בדיוק על מה, נותן לי את התחושה שהיא עדיין כועסת עליי. לא?
אבי לביאד, אב לשניים, מהנדס, סופר ואסטרונאוט בפרילאנס. רוצים עוד ממנו? כנסו לפייסבוק
לכל הטורים של אבא הורמונאלי