בהתחלה, אגב, זה לא היה קשה במיוחד. מהיום המקולל שבו החלו לתקוף אותי בחילות והקאות שנמשכו ארבעה חודשים לא יכולתי אפילו להריח סיגריה, או כל דבר אחר. כל הסובבים אותי היו צריכים להסתובב עם ספריי לריח פה ובושם כדי שאני לא אברח מהם והם לא ימצאו אותי לעולם.
סורי, אבל תמו כוחותיי
נקודת השיא הגיעה שהתאשפזתי יומיים בבית חולים אחרי שהקאתי כל עשר דקות במשך 12 שעות, זה היה טירוף. כנראה שאפילו אלוהים לא היה מסוגל לראות אותי ככה יותר ושלושה ימים אחרי שיצאתי מבית חולים נעלמו הבחילות ובואו נתפלל כולנו יחד בכל הכוח שהם לא יחזרו לעולם. החשק לסיגריות, איזה כיף, נעלם עם הסיגריות ולא חזר גם הוא כלל וכלל.
אבל בגלל שאני אדם כנה, אני חייבת להתוודות שכבר כמה ימים אני מתה לעשן איזו סיגריה, או אפילו שתיים. אבל לא ככה סתם סיגריה, זה בזבוז משווע בעיניי. הסיגריה החלומית הראשונה שלי תגיע אחרי מנת סושי ענקית מלאה בדגים נאים. לצד מגש הסושי העצום שלי, יעמוד לו זקוף וגאה בקבוק יין לבן עדין וטהור. כל זה רק בשבילי, בלי שאף אחד ייגע. אני רק רוצה לשבת עם עצמי ולחזור על הפעולות הללו שוב ושוב: ביס מהסושי, שלוק מהיין, שכטה מהסיגריה. אחחח, איזה חיוך מרוח על שפתיי עכשיו חבל שאתן לא יכולות לראות.
אז נכון שהייתי מעדיפה לחוות את צום הרמאדן מאשר להפסיק לדמיין את התענוג הזה, אבל אחרי לא מעט חודשים מיוחדים ומדהימים הגעתי לשלב שפשוט נמאס לי. אני בשבוע 37 והאמת שכבר תמו כוחותיי; בא לי כבר לחוות את התהליך ולהיות אחריו.
אני כבר חולמת לאחוז את היצור הקטן וחסר האונים שלי, להסתכל עליו, לגעת בו, לנשק אותו ולדעת אם יש לו אוזניים גדולות (האולטרסאונד מבשר שכן). פשוט להיות איתו. כולם אומרים לי "תהני מזה כל עוד הוא בבטן", אבל אני רוצה להרגיש ולהגיד את האמת שלי, אפילו שאני עדיין לא יודעת מה זה להיות אמא.
"כדאי לך שזה יישאר בבטן כמה שיותר"
ביום שישי האחרון פגשתי שתי אמהות טריות. אחת הייתה מלאת חיים, מאושרת עד דמעות שתיארה בהתרגשות את החיים החדשים שלה כדבר מקסים. "נכון שלפעמים לא קל", היא חייכה אליי, "אבל גם ממש לא סוף העולם".
באותו יום שישי, כמה שעות מאוחר יותר, פגשתי מישהי שכל מה שהיה לה להגיד זה רק כמה זה קשה ונוראי ושאי אפשר להבין את זה. "הכי כדאי לך שזה ישאר בבטן כמה שיותר", היא אמרה לי. הסתכלתי עליה די בבוז, יש לומר. בכל זאת, זה לא הדבר הכי חכם לומר למישהי בחודש תשיעי שכבר נורא מחכה לרגע המיועד.
אבל מעבר לציפייה, שגובה ממני כמעט את כל כוחותיי, עייפתי גם מלראות את עצמי. בלון הליום ענקי, כדור פורח שעשוי מסחבות, שיער בלונדיני מונח על סופגניית חנוכה (אגב, לא אכלתי אפילו סופגנייה אחת, אבל השלמתי את החסר בלביבות) שפעם היה אני.
מילא אם הייתי צריכה להתמודד עם זה רק עם עצמי (אני נוהגת לעמוד מול המראה ולשיר לעצמי את השיר "אני אש, אני רוח" או לחילופין את שירו של בן זוגי "אין כמוני, מי יודע זאת כמוני") אך מה שמקשה על העניין הוא שקיימות מצלמות בעולם, ועוד יותר נורא זה שקיימים צלמי פאפרצי בעולם.
נכון שזה נראה נורא ורוד להיות מוכר ומפורסם? אז זהו, שלא. לא ורוד פוקסייה ואפילו לא ורוד בייבי. במיוחד לא כשאת "בת הזוג של..." ועוד יותר לא כשאת "בת הזוג הצעירה של...". אבל השיא הוא כשאת "בת הזוג הצעירה של..." פלוס בהריון פלוס לא פוטוגנית (לרוב, כשרואים אותי, אומרים לי "את הרבה יותר יפה במציאות, המצלמות לא עושות לך טוב"). באמת, תודה לכם.
עכשיו כשאני חושבת על זה תוך כדי הכתיבה, אני בטוחה שברגע שאראה את לוזו שלי כל התחושות האלה יישכחו. כשאחזיק את הילד שלי, אני מאמינה שהכל יתגמד; לא יעניינו אותי הקרבות האלה או תמונות לא מוצלחות שלי - בלון על גבי עיתון שתועדו בכוח. אני אצליח להתרכז ולהיות כולי בתוך ההווייה החדשה שלי, ויהיה כל כך ברור מה חשוב באמת.
>> לטור הקודם שלי: "הבנתי שדולה זה לא בשבילי"
לכל הטורים של אלכס אילן