לא כולם ראו את הדברים כמוני. בכיתה א' המחנכת שלי קראה לי לשיחה והציעה שאשנה את השם למשהו "קצת יותר ישראלי". זה היה לפני גל העלייה של 91' והמורות עוד לא היו רגילות לשמות הזרים. כך למשל, ל"אילושה" היא הציעה להפוך ל"אלי", ו"סוניה" היא כמובן "סיון".
"את, ויטה, יכולה לשנות לאביטל", הציעה וטרחה להסביר: "כי באביטל מסתתרת גם ויטה". אבל אני לא הבנתי למה אני צריכה להסתתר, ומה לא בסדר עם השם שלי כמו שהוא. אני חושבת שאיפשהו גם פחדתי שזה יעליב את ההורים שלי, שהשינוי יכניס אותי לאיזה מועדון ישראלי חדש שלהם עדיין אין כניסה אליו.
בן הזוג שלי, יפתח, גם גדל עם שם לא נפוץ במיוחד. אמנם היום "יפתח" עושה חתיכת קאמבק, אבל לפני כמה עשורים זה היה בעיקר שם של קיבוצניקים או אנשים שלא אכפת להם שיפתח הגלעדי היה בן של אישה זונה שהקריב את הבת שלו (לכאורה). כשהוא היה נער ועבר עם משפחתו לגור בארה"ב לתקופה, הוא בכלל הפך ליפתצ', מה שבטח לא עזר לו עם בנות (וגם לא עם בנים) אבל בוודאות חיזק לו את האופי וחישל את חוש ההומור.
"רוצה שם שלא ילטף לאנשים את האוזן"
היום, כשאני בהריון, ברור לי שאת המורשת השמית הלא פשוטה הזאת אני רוצה להעביר הלאה. אני רוצה לתת לבן שלי שם שיצלק אותו קצת, שיאתגר אותו, שלא יתגלגל בקלות לאנשים על הלשון, שלא ילטף את האוזן. שם שיגרום לשומעיו להתעכב בחדר עוד כמה דקות כדי לחכות ולראות מי זה הבן אדם הזה שעומד להיכנס.
אני נזכרת שכשהייתי סטודנטית וישבתי בשיעור באודיטוריום הגדול עם עוד מאתיים תלמידים בערך, המרצה שאל אם למישהו יש שאלות או הערות. סטודנט מהשורה האחרונה, שקיבל את רשות הדיבור, אמר משהו שכנראה הצליח להרשים את המרצה, כי זה חייך ושאל את הבחור לשמו. כשהסטודנט ענה, מאתיים גווים הזדקפו ומאתיים ראשים הסתובבו לאחור. כולם רצו לראות איך נראה אדם ששמו "נדן". אז על נדן אני מוותרת, כי זה פאקינג נרתיק, אבל זה סוג השם שאני מחפשת לבכורי. שם שיסובב ראשים.
בגדול, כבר יש לנו שם כזה. בעוד פחות משלושה חודשים אנחנו צפויים לפגוש את עובריקו ולהעניק לו שם שעונה על הדרישות שלנו. הבעיה היא שכל מי ששומע אותו אומר לי "אוי, ממש ממש לא"; "זה שם יומרני"; "הצליל שלו לא נעים", והאהוב עלי מכולם: "זה לא שם קצת גדול לתינוק?". אבל אני לא מכירה אף אחד עם השם שבחרנו (בינתיים) וזה מנצח את כל הטיעונים נגדו.
אני יודעת מה תגידו עכשיו: מי לכל הרוחות מגלה סודות שכאלה? הרי גם ככה כל הסובבים אותי ינצלו כל חריץ שהורחב כדי להיכנס לענייניי בקרוב. לכל אחד יהיה מה להגיד על הדרך שבה אני מניקה או מחזיקה את התינוק, על תנוחת השינה, על מיליון האקססוריז שאני "פשוט חייבת לקנות" או משך תקופת חופשת הלידה שאקח. למה שאבחר בדעה צלולה לספק להם עוד חומרים להתערבב בהם? ובכן, אני מזמינה אתכם לא להתערב לי גם בזה. החלטתי שאני רוצה לשתף את מי שאני רוצה לשתף, וזהו זה.
אבל הנה החדשות הרעות לכל בני המשפחה והחברים שמצקצקים למשמע השם הפלצני: ככל שאתם מתנגדים יותר, כך אני אוהבת אותו יותר. בכל פעם שאתם מעקמים את האף, אני מרימה אותו גבוה יותר. יפתח ואני הגענו לשם הזה אחרי שחשבנו על מה שמחבר בינינו, על דברים שאנחנו אוהבים. ואחד הדברים הללו, בלי קשר לשם, הוא נונקונפירמיזם. אני מקווה שגם "פרא בן חור" (השם האמיתי שמור במערכת) הקטן יהיה כזה.