כמעט שום דבר ביום הזה לא התנהל כפי שלימדו אותנו בקורס הכנה ללידה. בתמימותי הרבה חשבתי שמרגע שהצירים יהפכו לסדירים - יכניסו אותי לחדר לידה עם תאורה עמומה, כדורי פיזיו ורודים ו"ילד של אבא" על ריפיט ברקע. במקום זאת, פגשתי צוות עייף של סוף משמרת שמבחינתו זה היה עוד יום ראשון באוגוסט וולדני. אז תפסנו מונית ושבנו לסלון. אני התנשפתי, ויפתח פתח סטופר לצירים. "טוב, מה אנחנו עושים כאן? מחכים שנראה את הראש? בואי נחזור לבית החולים". וכך, תוך פחות משעתיים היינו באותו המקום, עם אותה הפתיחה ועם שיר חדש בלב: "בסדר דוקטור, קח אותי, טשטש אותי, עשה בי כרצונך. אני לא רוצה ללדת במיטה".
הטעות השנייה שלי באותו היום היא שהאמנתי שברגע שאגיד את מילת הקסם, "פטידין", פיות קסומות במדי טורקיז חולני ישכיבו אותי במיטה, ואני - חיפושית משה רבנו קטנה - אצא לטייל בשדה פרחי ההזיה. בפועל, הייתי צריכה לחתום על מסמכים, למלא טפסים ולחכות ארבעים דקות לסניטר שהחליט באותו יום להגדיל ראש ולחכות שיהיו מספר יולדות להעביר למחלקה. "את לא יודעת מה הולך שם, אז אל תאשימי אותי", ענה לאחות שנזפה בו. "מי זאת קיי..? קייריס? בואו אחרי".
מטושטשת, מטושטשת, מטושטשת
למרות שהצהרתי כאן ביוהרה שאני לא רוצה אפידורל, בשש בערב כבר רציתי הכל. סמים, אפידורל, ניתוח קיסרי, חרב סמוראים או נבוט בראש - כל מה שיעשה את העבודה. כבר שכחתי שאני בהריון ושבסוף התהליך הזה יצא מהגוף שלי תינוק קטן, המטרה לא היתה ללדת - אלא להיפטר מהכאב. תפסתי את מעקה המיטה והטחתי את עצמי קדימה ואחור, חשקתי שיניים ונשפתי "שששש, שששש" הכי חזק שיכולתי. יפתח, שלא הבין איך זה שאני עדיין בהכרה, יצא לחפש את האחות וחזר עם תירוץ ביורוקרטי. מסתבר שבגלל שהייתי במחלקת יולדות (ולא בטרום יולדות, שהיתה מפוצצת), אני לא יכולה לקבל את הפטידין בעירוי אלא רק בזריקה - "ובשביל זה צריך רופא שישנה את התיעוד בתכנה במחשב". והנה עוד משהו שאתן צריכות לדעת על טשטוש - זה לא עובד. הצירים המשיכו להגיע כמו רכבת רפאים דייקנית, פשוט בין האחד לשני הייתי נרדמת. שלוש דקות של עילפון על כל דקה של סבל.
בפעם הבאה שהתעוררתי כבר הייתי בחדר לידה. המיילדת שוב חיברה אותי למוניטור ושוב דחפה את היד בין הרגליים שלי. "חמודה, את בפתיחה של שמונה". שמונה? זה אומר שאני כבר לא יכולה לקבל אפידורל? שאלתי או שאולי רק חשבתי את זה. "אין סיבה. הוא עוד רגע בחוץ, תוציאי אותו ותגמרי עם זה". ואז, פתאום היא נעלמה, החדר התורקן מכל ציוד וכל רעשי הרקע נדמו. רק הקול של יפתח הגיע אלי כמו מהעננים. "תלחצי", הוא חזר אחר ההוראות שלה. "תעמידי פנים שאת עושה קקי", ואני ידעתי שלצערי הרב אני לא מעמידה פנים.
יפתח יצא איתה לתינוקייה ואני נשארתי לבד בחדר עם אייל שני. זה היה יום ראשון ובאותו הזמן בדיוק שודר מאסטר שף. עדיין פסוקת רגליים, עדיין מדממת, בהיתי בטלוויזיה והרגשתי שאין שום דבר אחר שהייתי רוצה לעשות עכשיו. "כשבוקעים את הקרום מרגישים את כל טעמי העולם שהסתתרו חודשים מהשמש", הוא בטח אמר, אני לא זוכרת וגם לא היה אכפת לי. לא כאב לי יותר, יכולתי לפקוח עיניים ולראות שחיים כהן מהנהן.
למחרת, איפשהו בשעת הצהריים, פרסמתי פוסט בפייסבוק, "בלי אפידורל, בלי תפרים". ארבע מילים שהיו אמת וגם שקר. אספתי את הבן הקטנטן שלי מהתינוקייה, ובחדר, מאחורי הווילון, נישקתי אותו בפעם הראשונה.
ברוך הבא לעולם, קינן חוצב. והנה, בסוף גם לא צילקתי אותך