כשהצירים הלכו והתגברו אמרתי ליפתח שאת הילד הבא אנחנו מאמצים. לא רציתי לחוות כאבים כאלה שוב בחיי ובטח שלא הבנתי את אותן נשים שבוחרות, או שנסיבות הגורל בוחרות עבורן, לשמש פונדקאיות. ניסיתי לחשוב תמורת איזה סכום הייתי מוכנה לעבור שוב את הגיהנום הזה (ועוד עבור מישהו אחר), והתשובה היחידה שהתקבלה על הדעת בעיני היא: מיליונים! מאות מיליונים של דולרים!
הלך הרוח הזה פחות או יותר השתלב עם החזון המשפחתי שלי: זוגיות טובה, שני ילדים בהפרש של חמש שנים לפחות וכלב האש פאפי (כי זה הסוג היחיד שיפתח מסכים שניקח). לכל מי שלא התאפק ושאל, "נו, פתח לך את התאבון לעוד?" עניתי שעד שקינן לא ילמד לנגב לעצמו את הישבן - אין שום סיכוי שאחשוב על אח או אחות קטנים. ואז, כצפוי בטורים אישיים מסוג זה, הגיע המהפך, וכמה אירוני, שזה קרה כשהגעתי לרופאת הנשים שלי כדי לדבר על התקן תוך רחמי.
הרופאה, שליוותה אותי במהלך ההריון, לא התווכחה או שאלה שאלות. היא מרחה את חומר הסיכה הקר על מכשיר האולטרסאונד, העבירה אותו מצד אחד לצד שני ואמרה, כבדרך אגב, "מדהים איך הגוף חוזר לעצמו". מתוך הרגל הסטתי גם אני את המבט אל עבר המסך ומיד ראיתי את זה: כלום. כלום שחור לבן. כלום, שכמו בסיפור שאינו נגמר, מאיים לבלוע את הכל. במשך תשעה חודשים בכל פעם שהניחו עלי מכשיר, ראיתי משהו. לב, עמוד שדרה, אונות מתפתחות. ופתאום אני רואה את הרחם שלי והוא כמו שקית של סופר אחרי שהמצרכים הוכנסו למקרר. מה עושים עם זה עכשיו? זורקים לפח? ממחזרים? מה המטרה של כל המערכת הביולוגית הזאת אם לא בשביל להתרבות עוד ועוד.
קינן הוא כליל השלמות, אבל אני ממש לא רוצה עוד ילד עכשיו
שביבי הרגשות האלה הפתיעו אותי. קינן הוא כליל השלמות, אבל אני ממש לא רוצה עוד ילד עכשיו. אני רוצה ליהנות ממנו, ליהנות מחיים טובים, מטיולים, מחופש יחסי. ילד אחד זה סבבה, ילד שני - לפי השמועות - זה גזר דין מוות לזוגיות. אבל המחשבות החלו להתגבש לחומר, לקריסטלים, לסמים ביולוגים שהתפשטו לכל חלקה טובה במוח והתחילו לגרום לי לרצות להיכנס שוב פעם להריון, וחמור מכך: ללדת.
הגעתי לכזה מצב הזוי ובלתי מוסבר שאם היו אומרים לי שהערב אני צריכה להיכנס לחדר לידה, הייתי עושה זאת שוב. אם אפשר להשוות את זה למשהו, אז רכבת הרים תהיה הדבר המתאים: את עוברת חוויה רגשית ופיזית קיצונית, הפחד או הכאבים משכנעים אותך שמדובר בחוויית סף מוות - כשלמעשה את בחוויית סף חיים, ואז כשזה נגמר ואת מודה לאלוהים שיצאת מזה בשלום - את מתה לנסות את המתקן הבא בפארק השעשועים.
השבועות עברו, והחשקים הללו המשיכו לצוץ ולהתחבא מאחורי הפרגוד. רציתי לקשור את החצוצורות בלילה שבו קינן קם בכל שעה כדי לינוק, ומצד שני - להתנפל על יפתח כשראיתי אישה יפה עם בטן גדולה עוצרת מונית בבוגרשוב. באחד הפעמים שסידרתי את הבית, ראיתי את המצלמה שלנו זרוקה בסלון והפעלתי אותה. ידעתי שיש עליה חתיכות דוקומינטריות מליל הלידה. יפתח צילם כמעט הכל. הנה השילייה שלי בפח של פלסטיק, הנה וידאו שלי מתנשפת כמו חיה. האף שלי נראה עצום, השפתיים שלי מאיימות על מוניקה לווינסקי, עור הפנים שלי מנומר מפיגמנטציה ואני סובלת מאוד. הדמות שלי במסך הקטן ביקשה רחמים, אבל אני, האמא של היום - הבשר ודם - לא נתתי לה את זה. קינאתי בה פתאום. מאוד.
