"הטבע חכם", הם אמרו לי, "את מקבלת תשעה חודשים כדי להתרגל ולהתכונן. את והתינוק גדלים לאט וביחד, כל מה שהוא צריך בעולם הזה - הוא מקבל ממך". עד לא מזמן, אמירות כאלה גרמו לי להיאנח כמו פלמ"חניק ולהודות שבאמת - אין על הטבע שלנו. נכון, עליתי קצת במשקל ופיתחתי כח-על להריח כמון ממרחק של אלף מטר, אבל חוץ מזה גרף החיוניות והאושר היה במגמת עלייה. העור קרן, השיער הבריק ואיזה רוגע שמקורו לא ברור הקיף אותי כמו מעיל עננים והפיג את המיגרנות. בתמימותי הרבה חשבתי שככה זה הריון, תקופה קסומה ומושלמת וציצים גדולים. אבל אז הגיע החודש השמיני במהלכו גיליתי שהטבע הוא ילד מפגר שלא יודע מה הוא עושה. הוא ראה גוף של אישה, דחף לה רחם לבטן ואמר "הנה, שם זה יגדל סבבה".
אבל שם כבר יש איברים: יש סרעפת שפתאום קשה לה לרדת, יש קיבה שנמעכת ושסתום רופף שמשחרר צרבות של גיהנום לגרון. מה ההיגיון בקרייבינג למונוסטדיום גלוטומט, האגן דאז ומשקאות מוגזים? טבע שהוא באמת חכם היה מכוון את היד שלי לעגבניה ולגזר. ואיזה מין טבע חכם זה אם את צריכה להזמין יועצת הנקה בכמה מאות שקלים כדי שתעזור לך להוציא חלב מהשדיים. אי פעם שמעתם על פרה או עיזה שנזקקות לשירות שכזה?
אבל כל זה הוא כלום לנוכח הפאשלה הכי גדולה של הטבע: איך הוא לא סידר שגם האבא ירגיש משהו בכל החודשים האלה? כמה לא צודק זה שאני עוברת את אחד השינויים הכי גדולים של החיים שלי, וכל מה שיפתח מרגיש זה פחד שאני אכנס להתקף של בכי או עצבים. הוא חוזר הביתה ומוצא אותי בתנוחה של שממית שנפלה מהתקרה, ולא מבין למה ככה הכי נוח לי. אפילו הבעיטות לא ממש מרגשות אותו. כשאני מניחה את היד שלו על הבטן שלי כדי שירגיש את התינוק זז, יפתח זז מיד בעצמו - לבירה עם חברים. כששאלתי אותו למשל מה דעתו על דיקור מי שפיר, הוא אמר שזו החלטה שלי. כשאמרתי לו שאני רוצה בלי אפידורל, הוא לא הבין למה אני רוצה לסבול, "אבל היי, זה הגוף שלך". כן, הוא תמך בכל החלטה שלי, אבל לפעמים התמיכה האוטומטית הזאת היא סתם מפלטו של האדיש.
אני לא כועסת או מאשימה אותו, הוא בן הזוג שלי והאדם האהוב עליי בכל העולם. אני רק רוצה קצת להתבכיין: למה אין איזו נקודה שאם נוגעים בה, שני ההורים הופכים לגוף אחד שחווה את קשת הרגשות יחד? משהו כמו הזנבות הזוהרים ב"אווטאר" או הרובוט הענק ב"פסיפיק רים", שכדי להפעיל אותו צריך לחבר בין שני מוחות של נשמות תואמות. איפה הטכנולוגיה שתפצה על הפאק האבולוציוני הזה?
הפער הרגשי הזה רק הולך וחולש על עוד טריטוריות. בחודשים האלה, שבהם אני הולכת ומתרחבת ומתחברת לילד, יפתח נדחק הצידה. אם קודם הלכתי לישון חבוקה בזרועות אהובי - עכשיו אני מקיפה את עצמי בחומה של כריות; אם קודם ישבנו יחד בסלון מול המאוורר - עכשיו אני מורידה את הטמפרטורה לאפס ובכך מגרשת אותו לפינת העבודה שלו; אם קודם היתה לו פינת עבודה - עכשיו אני מבקשת שימצא לעצמו מקום אחר כי צריך לפנות מקום לעריסה, מיטה ושידת החתלה.
וזה לא שהוא לא רוצה להיות מעורב, אבל המעורבות שלו היא אחרת. היא אחראית, היא תרבותית, היא נאורה - אבל היא לא מגיעה מתוך הכפייה הביולוגית. אני זו שנושאת את העובר, אני אלד אותו מתוך הגוף שלי ואם לא יהיו בעיות, אני גם אניק אותו מהשדיים שלי. כל הקיום שלו תלוי ויהיה תלוי אך ורק בי. בחודשים הראשונים לחייו אני האלוהים שלו. יפתח נתן את הזרע ובהמשך ייתן עוד זיעה ודמעות. אבל בינתיים, אבולוציונית, הוא יותר מיותר מוואזה בראש השנה.
"אישה צריכה לדעת את מקומה הטבעי", אמרו לי עומר אדם ומשה פרץ. ובכן, במשך תשעת החודשים אני לומדת על מקומי הטבעי, ואין שום טעם או אפילו רצון להתנגד לתפקיד הזה. אבל בזמן הזה, גם יפתח לומד על התפקיד שהטבע המטומטם ייעד לו: לא להפריע. הוא עוזר להכין את הבית, מחשב הוצאות כלכליות, משיג מחברים עגלה, עריסה ואמבטיה - אבל פיזית ורגשית, הוא לא רואה עשירית מהצבעים שאני רואה, פלוס: הוא גם זוכה לשכב על הבטן. מזל שעוד מעט פרא בן חור יגיע לעולם וייאלץ אותו לגבור על הטבע, כי אני לא בטוחה שהוא מסלסל כל כך טוב וקיסריה לא מחכה לו.