יומיים אחרי הלידה, כשעוד הייתי בבית החולים, קראו לנו להגיע לחדר הרישום של משרד הפנים כדי לספר למדינה מה יצא בסוף. ישבנו מול פקידה עניינית וענינו בתורות על השאלות שהציגה, עד שהגיעה לשמו של התינוק. "אתם כבר יודעים איך תקראו לו?", יפתח ואני הסתכלנו אחד על השניה וגמגמנו. היו לנו שתיים-שלוש אפשרויות אבל עוד לא החלטנו באיזו נבחר. "אתם לא חייבים עכשיו, ומקסימום - אפשר לבטל תוך שבוע", היא הסבירה את הפרוצדורה, אבל לא רציתי לעזוב את איכילוב עם תינוק אלמוני. בדיוק באותו רגע הטלפון שלה צלצל ונתן לנו הזדמנות אחרונה להגיע להכרעה. "יפה. כזה עוד לא שמעתי", אמרה, דפקה בחותמת וזהו, הילד הפך לקינן. אם לא היינו מגניבים חיוך אחד לשנייה, הבירוקרטיה הייתה מצליחה לטשטש רגע מיוחד בחיינו: הענקנו לבננו את שמו.
לצד ההתרגשות, אי אפשר היה להתעלם מהאופי הלא טבעי של כל הסיפור הזה. אדם נולד עם ידיים ואצבעות, אבל לא עם שם. לתת לו שם זה קצת כמו להפיח בו חיים בפעם השנייה: קודם הוא חי, אבל עכשיו הוא באמת קיים, הוא בן אדם עם שורשים ועתיד, ורצונות שיש להתחשב בהם. המחשבה הזאת כנראה הצליחה להפחיד אותנו כי לא הצלחנו לקרוא לו בשמו במשך שבועיים-שלושה. במקום זאת המשכנו לכנות אותו בשמות העובריים שלו, "נטל" ו"פרא בן חור", או לחלופין: "הוא".
מכירים את זה שאתם חוזרים על מילה מסוימת שוב ושוב עד שהיא מאבדת משמעות? זו הייתה המטלה שלי עם השם שלו. ידעתי שכשאחזור עליו מספיק פעמים, ארוקן אותו עד שיהיה לי קל יותר לשאתו. אז בהתחלה הייתי מתאמנת לבד. הייתי מחליפה לו חיתול ולוחשת "קינן", מתקרבת לעריסה ומנסה שוב "קינני, קטני". כשזה התחיל להרגיש טבעי יותר, הכללתי את יפתח באימונים. אמרתי לו משהו בסגנון "צריך לקלח את קינן", והוא ענה, "עדיין מוזר לי שיש לו שם. קינן. כבד, לא? קינן". היום, כשהוא כבר בן חודשיים וחצי, אני כבר בדרגת מאסטר. אני מתעללת בשמו ומצמידה לו סיומות וכינויי חיבה, והאוזניים שלי כבר לא שומעות שאני קוראת לו, כמו שהרגליים שלי לא מרגישות במכנסיים שלי. לצורך העניין.
מזל טוב, נולד לי קול חדש
אחרי שהתרגלתי לשם - התחלתי לדבר אליו יותר ואז נולד לי גם קול חדש, רך יותר מכל הקולות שאי פעם בקעו מגרוני. למען האמת הוא אפילו לא בוקע, אלא יותר נוזל או מתנדף. איך זה נשמע? קחו את טון הדיבור שלי כשאני מדברת עם פקיד שאני צריכה ממנו משהו, ואז תכו בו חזק עם מחבט שטיחים ותוסיפו פעמוני רוח. הראשונה ששמה לב לכך הייתה אמא שלי. וכמו בכל פעם שהיא מבחינה במשהו שאני עוד לא מוכנה להודות בו, חשבתי שהיא מנסה לעצבן ומחפשת עוד הוכחות שיחזקו את הטענה שלה שהייתי מזמן צריכה כבר להיכנס להריון. "לא יודעת מה את רוצה ממני, אני מדברת איתו רגיל לגמרי". אבל ידעתי שהיא צודקת, אפילו יפתח לא מקבל ממני כזה יחס ווקאלי.
לפני שילדתי, לא חיבבתי במיוחד אמהות טריות שמביאות את התינוק לסיבוב דאווין במשרד. גם בגלל ההתקהלות הנשית שנראתה כמו מהומה בלול (ותסלחו לי על הנימה השוביניסטית), אבל בעיקר בגלל הקולות. כולן פתאום עוברות לסופרן בלתי נסבל שעושה חשק לנקב את עור התוף.
בגלל שהשינוי הזה הפך פתאום לעניין, התחלתי להקשיב טוב יותר לאופן שבו כל אחד מאתנו מדבר עם התינוק. מסתבר שקינן הפך את כולנו למדובבים. יפתח למשל אימץ מבטא צרפתי קל והתחיל להכפיל ולשלש מילים ("מי חמוד חמוד חמוד? אויש אויש אויש, קטן קטן קטן"), אמא שלי שצחקה עלי, בכלל לא מודעת שהיא נשמעת כמו דמות חדשה וקצת רפת שכל ב"ספקויני נוצ'י מלישי" ("לילה טוב קטנטנים", תכנית ילדים ברוסית) ואבא שלי? ובכן, אבא שלי מרים אותו, עושה פעם אחת "ששש" והילד חושב שמדובר בפקודה ונרדם לחמש שעות. כולנו נשמעים קצת כמו פגועי מוח כשאנחנו מדברים אל קינן, אבל נראה שזה עובד. הוא באמת קשוב יותר כשמשוגעים מדברים איתו.
בשבועיים האחרונים לעומת זאת, הקולות המרגיזים האלה - שהפעם יוצאים ממני, עוזרים לי לא רק להוציא תגובות מקינן, אלא מונעים ממני לשקוע בייאוש על רקע הפסקול של החדשות. דני קושמרו מדבר על לינץ' - ואני מצלצלת שאלות רטוריות מקצה האוקטבה ("עשית קקי?"), יונית לוי מרצינה ואומרת משהו על בנימין נתניהו, ואני חזק בקוצ'יקו. יפתח מכבה את הטלוויזיה ושואל אותי לאיזה מן עולם לכל הרוחות הבאנו אותו, ואני מבינה שהבאנו אותו בשבילנו, לא בשבילו. הוא האור, הנחמה, והקולות הגבוהים שהוא מכריח אותי להפיק מאפשרים לי לצוף מעל כל זה.