מהעקיצה הראשונה התעלמתי, השנייה גרמה לי לאי נוחות מסוימת. כששמתי לב שאני כבר סופרת עקיצה רביעית וחמישית זינקתי מהספה בהיסטריה. בדרך כלל יפתח הוא מנת הפתיחה, המנה העיקרית והקינוח של היתושים, אז מה קורה פה? לא הגיוני שאני מתגרדת כמו מוכת סקביאס - והוא מנשנש מהסלט שלו בשלווה.
"איך אתה יכול להמשיך לשבת?" צעקתי עליו. "משהו אוכל לי את כל הגוף". יפתח הסתכל עלי במבט שאומר: "את משוגעת. ההורמונים מוציאים אותך מדעתך", מה שכמובן הפך אותי למשוגעת והוציא אותי מדעתי. תוך כדי שאני מתגרדת באמוק, מצאתי את רוחות הרפאים שתוקפות אותי. נמלים. נמלים קטנטנות שרק אלוהים יודע מאיפה הן צצו, עלו עלי והשאירו עשרות של גבעות ורודות ונפוחות. ניסיתי לסלק אותן ממני, אבל הן המשיכו לפתוח עוד ועוד חזיתות. זה ישמע מטופש, אבל הרגשתי ממש חסרת אונים. "אל תסתכל עלי ככה, תעזור לי!" חזרתי להאשים את יפתח. "מה את רוצה שאני אעשה?", הוא שאל אותי בטון שמרמז שהפתרון היחיד הוא להתקשר למגרש שדים, "תביא את השואב!". יפתח חזר עם השואב, העביר אותו על הספה על השטיח ואז, כי הוא ממש מצחיק או ממש מטומטם, העביר אותו עליי. כמובן שפרצתי בבכי.
נעלבתי. הרגשתי שהוא מסתכל עלי ורואה אישה מופרעת שצריך לרסן אותה בחליפה לבנה ולסגור אותה בחדר מרופד. אוקי, נכון, יכול להיות שהתגובה שלי הייתה מעט מוגזמת, אבל ציפיתי ממנו לטיפת אמפתיה. אחרי הכל, אנחנו מדברים כאן על גבר שכשהוא שומע יתוש מזמזם מעליו בשלוש לפנות בוקר, הוא מדליק את כל האורות בבית ומוציא קלצ'ניקוב. ואז הבנתי מה קרה כאן: כמו כל אחד שבת הזוג של בהריון, יפתח החליט שמה שבאמת תקף אותי זה ההורמונים, וכדי שחלילה זה לא יתגלגל אליו, הוא צריך לקפל את הראש בין הרגליים ולתת לרעם לעבור.
כל מה שהעליב אותי היה מעליב אותי גם אם לא הייתי בהריון
בשבוע 38, אני מרשה לעצמי להתחיל לסכם את הטיול הזה במדינת ההריון, ובסופו של דבר אני חייבת להגיד שרוב התופעות שמדביקים להריוניות זה חרטה ברטה, לפחות מנוקדת המבט שלי. הדברים שהעליבו אותי - היו מעליבים אותי גם אם לא הייתי הרה. אני גאה לומר שבמהלך תשעה החודשים שחלפו, לא בכיתי בפרסומות עם ילד ודובי ולא צברתי כעסים בעבודה שאותם הוצאתי על בן זוגי האומלל. הבית נשאר אותו הבית, ואדון חרדון ממש לא פחד מגברת חרדונה.
"אבל קרייבינג לדברים מוזרים היה לך, נכון?", שאלה אותי חברה. והאמת היא שקשה לדבר על שינויים בהרגלי ההשתוקקות, כי כל החיים במרכז תל אביב מבוססים על העיקרון הזה. זו הדרך שבה אנחנו ניזונים: על ידי מתן תשובות חצי גחמניות לשאלה: "מה בא לי עכשיו?" סושי, וולפנייט, האגן דאז בשתיים בלילה - הכל זמין ובמרחק לחיצה על אפליקציה או ירידה לסניף ה-AMPM השכונתי. זה הלך רוח עירוני יותר משהוא הריוני, כולם פה על מוד של קרייבינג.
עכשיו נותרת השאלה את מי זה בדיוק משרת? אני מניחה שלגברים זה תמיד נוח להדביק לנו תכונות כמו היסטריה ושגעון. ברמת המקרו, הם תמיד יכולים להשתמש בזה כדי להקטין או להדיר אותנו מתפקידים מרכזיים, להרגיש נעלים. כולנו הרי מכירות את המשפט "מה את עצבנית, את במחזור?" כאילו שאחרת אסור לנו לכעוס או להתרגז. אבל מה הנשים משיגות בזה?
הכרתי בחיי שתי נשים שהתנהגו באופן שונה מהותית בתקופת הריון. שתיהן, שאין ולא היה ביניהן שום קשר, פיתחו נטייה לעקוץ את בני הזוג שלהם, לסרס אותם בפומבי או למשוך אותם לריבים קולניים ובכי. האם ההתנהגות הזאת הייתה אותנטית? האם היא באמת הושפעה באמת מההורמונים? או אולי הן השתמשו בתירוץ ההריון כדי לתת דרור לתכונות שטניות שעד אז הצטופפו בתהום האישיות שלהן?
לפעמים זה כיף להיות משוגעת, כולם לוקחים שני צעדים אחורה ומפנים לך יותר מקום לרקוד (או יוצאים למענך בחצות הלילה כדי להביא לך שוקו של מותג מזון מאוד ספציפי). אבל לי נראה שעדיף שכולנו צריכים להירגע קצת עם ההעתק-הדבק הזה של התופעות-קלישאות לנשים בהריון, אחרת - לכו תדעו מה אנחנו עוד עלולות לעשות.