אני לא פוחדת שמדובר באיזה סימן שאת הילד שלי אני לא אוהב. הוא בועט לי בצלעות בכל פעם שאני אוכלת משהו מתוק (כמו עכשיו. ועכשיו. ועכשיו) ואני עדיין מחבבת את הממזר. נראה לי שמה שהמוח שלי באמת מעולל לי זה בניית בוז כלפי ההורים האחרים. תהליך בריא וטבעי שמתחיל בקטן - ונגמר במפלצת אגו אמהית שבטוחה שהיא יודעת הכי טוב.
בינתיים ההורים האלה מספקים לי עשרות סיבות לשנוא אותם, אפילו אם מדובר בחברים. הם הרי כבר סיימו את המטמורפוזה המוחית, ויודעים בוודאות שהגישה שלהם היא ללא ספק הכי נכונה ביקום. כמו כל מטיף טוב הם חשים שהם מוכרחים פשוט להפיץ את תורתם: "חכי חכי מה הולך להיות לך", "תתכונני להיפרד מהחיים שלך לכמה שנים", "אמהות זה מקום מאוד בודד, את הולכת לשנוא את יפתח", "עוד מעט יבוא הילד וכבר לא תספרי בדיחות שחורות כאלה".
אני מתרגזת כל כך כי הם באמת מצליחים להפחיד אותי. בין השורות הם אומרים לי שכל האופי שלי, כל מה שאני מגדירה כ"עצמי" עומד להתמוטט כמו מגדל קלפים - ובצד השני תיוולד אמא חרדתית וחסרת חוש הומור שתרוץ מרופא לרופא ומג'ימבורי לעדלאידע. אבל אני אוהבת את עצמי ואת יפתח כמו שאנחנו, זו אחת הסיבות שהחלטתי שמגיע לנו להתרבות. אם ההורות עומדת לשנות אותנו כל כך, זה חתיכת באג בתכנית.
העניין הוא שאין שום טעם להתווכח עם החברים-הורים. קודם כל, אותם מדבב הניסיון בעוד שאותי מדבבות התקוות והציפיות - כוחות מנוגדים שהמלחמה המיתולוגית ביניהם לא תיגמר לעולם. שנית, לנסות להגיד להם, אפילו בעדינות, שאת רואה דברים אחרת זה בעצם להגיד להם שהם יכולים לקחת את הגישה ההורית שלהם ולדחוף אותה עמוק עמוק לישבנה של סופר נני. כי כן, את חושבת שאת דווקא תצליחי לדחוף ללו"ז מסעדה או סרט או פסטיבל מוזיקה, ואת דווקא כן תצליחי לארגן טיול לאיזו מדינת עולם שלישי ואפילו תצליחי להימנע מלקנות מוצרי בוטיק כי יש לך משהו קטן שנקרא עמוד שדרה, ובאופן כללי את נורא מיוחדת ולא תיפלי לקלישאות של החיים (למרות שאת לגמרי תיפלי לקלישאות של החיים).
שלא תבינו לא נכון, זה לא שאני לא שמחה לקבל עצות. להפך, אני שואלת לא מעט שאלות על הלידה ומה שמעבר. אבל אני מודה שלרוב, הרבה יותר נעים להתייעץ עם גוגל ולא עם הורים צעירים אחרים, כי המכונה לפחות לא מחייכת בנבזות כשהיא מבשרת לי שלא עומד להיות קל. ובכלל, לפעמים זה נדמה שהורים-חברים שמחים לשמוע שאני בהריון רק כי הם רוצים להגדיל את צבא ה"ווייט ווקרס" הסאדיסטי שלהם. "תסבלי איתנו", הם לוחשים בשפה עתיקה שרק האדמה זוכרת, "חרא פה ממש".
אם התאריך של הניירת נכון, פרא בן חור צפוי להגיע בעוד חמישה שבועות. כשיבוא, אין לי ספק שהוא ילמד אותי כמה שיעורים על חוזקם של ערכים וחשיבותם של עקרונות. אני בטוחה שהוא גם יעזור לי לגלות סט תכונות שמעולם לא חשבתי שיש לי. אבל את השיעורים האלה אני מוכנה ומחכה ללמוד בזכותו וממנו, ופחות מההורים המנוסים והמעצבנים שמוציאים מהפה שלהם משפטים כמו "די, זה לא נעים לאמא". כי די - זה באמת לא נעים לה.