בעולם בלי דיני עבודה לא הייתי מעיזה לומר את זה, ובטח שלא לכתוב את זה - אבל נמאס לי לעבוד. זה לא משהו שמכה בי דבר ראשון על הבוקר, אלא תחושה שמתבשלת על אש קטנה עד לשעות הצהריים. אז, אני מטופפת על הסמארטפון כדי לראות אם במקרה כבר ארבע, מגלה שהשעה היא בקושי רבע ל-11, ומתחשק לי למות. הראש שלי נשמט, הידיים מונחות רפויות על המקלדת ובא לי להיעלם בין המקשים. לזרום בתוך הכבלים של הרשת מהמערכת ברמת החייל דרומה, הביתה, איפה שהלפטופ הקטן שלי יפלוט אותי בחזרה לספה.
אני בשבוע 36 ואני עייפה. עוד לא לחלוטין רואים את הסוף, אבל אני מרגישה את הסוף שלי. זה לא שאני חולה, כמו כולם כבר עבדתי בתנאים של וירוסים ומיגרנות ועברתי את זה בשלום יחסית. אני פשוט סובלת מהתקף חמור ומתמשך של "לא אכפת לי יותר מכלום". לא נעים להודות, אבל אני כמעט מבינה את המעסיקים שמפחדים מנשים בגיל הפריון. הם בטח חוששים בעיקר מהרגע הזה שעובדת תסמס שהיא בחדר לידה, אבל הצרות מתחילות כבר קודם. הרבה קודם. בטרימסטר הראשון.
על ההריון שלי גיליתי בשבוע התשיעי, כשלעובר היו כבר זיזים קטנים שלימים יתפתחו להיות גפיים. כל החודש שלפני כן הרגשתי רע מאד, שכבתי בבית כמו מסוממת מקטמין וחילקתי בראש את מעט הרכוש שלי בין מעט החברות שלי. כשכבר הגעתי למשרד, האתגר העיקרי לא היה מקצועי אלא פיזי: להשאיר את העיניים פקוחות. שלושה ימים אחרי שבדיקת האולטרסאונד הראתה שלמחלה שלי יש די-אן-איי ודופק, מיהרתי לעדכן את הבוסים בסטטוס החדש רק כדי להבהיר שזה לא שהתחלתי לזרוק אלא התחלתי לייצר חיים - ולהתרוקן בעצמי מחיות.
בשליש השני החיים התייצבו, רק כדי לקרוס שוב בטרימסטר האחרון. פיית העייפות פיהקה את עצמה לכיווני והביאה עוד אורחים: הקולגות שלי (גברים ונשים). לפחות חמש פעמים ביום אני נשאלת איך זה שאני עדיין מגיעה למשרד ולא יוצאת לחופשת לידה או לפחות עובדת מהבית. במיטה. עם עיניים עצומות בחושך. המנוסות שבהן מספקות לי גם טיפים על חליבה של ימי מחלה וטריקים להוציא שמירת הריון במיון באיכילוב. הייתי אולי טורחת לאמץ את העצות, אבל מדובר ביותר מדי פעולות שאני כבר מעדיפה לעבוד. אז בינתיים, עד שיירדו המים, אני כאן. בקיוביקל שלי.
ומסבל לסבל אחר
ובדיוק כמו המצב במשרד, גם בחדר הלידה אני מעדיפה לא להיות מורדמת ומתכננת לוותר על הפגישה עם אדון אפידורל. אני לא רוצה להיות משותקת, מנוטרת ומחוברת לקטטר כי הגוף האומלל שלי לא מסוגל אפילו לפעולה הפשוטה של השתנה. אבל יותר מזה, אני מודה שהמחשבה על לידה בלי משככים מדליקה בי גם איזה פן תחרותי: אני רוצה לחוות את הקושי, להוכיח לעצמי שאני יכולה לעבור את זה כמו אמא שלי, כמו אמא שלי יפתח וכמו האמהות שלהן והאמהות של האמהות שלהן.
"את חושבת שזה מה שיהפוך אותך ראויה לאמהות?", נשאלתי השבוע, וגם: "את אוהבת לסבול?". התשובה היא כמובן שלא, אבל הרבה אנשים מעוללים לעצמם דברים מאוד כואבים שהתוצר שלהם הוא אפילו לא בן אדם חדש על הפלנטה. יש מי שחוצה נהרות קפואים, יוצא למרתון בדיונות של הסהרה או הולך להופעה שלמה של ריטה באמפי שוני. כשהם מנסים "לגבור על עצמם", זה מתקבל בהערכה. אז למה כשאני רוצה להוכיח לעצמי שהגוף שלי מסוגל לדברים מדהימים, יש מי שרואה בי מטורפת שסתם מתנגדת לקדמה ומדע ורפואה?
לפני שנה בערך יפתח ואני נסענו לטייל באיסלנד. יצאנו שם טרק של כמה ימים שגמר לי על הרגלייים ברמה שחשבתי שאצטרך לפתוח קמפיין בהדסטארט כדי לגייס כסף עבור פרוטזות. בדיעבד, זיכרון הכאב השתלב בזיכרון הנופים וחיזק אותו, ואני לא יודעת איך החוויה היתה נחקקת אילו הייתה קלה יותר.
אני לא טוענת שאם לא יכאב לי אני לא אזכור את הלידה, אבל יש משהו בהתגברות על כאב, או בנשיאה שלו, שגורם לך להבין שאת מסוגלת להרבה יותר ממה שחשבת, שאת חזקה יותר ממה שחשבת. שאם עברת את זה, סלחו לי על הקלישאה, את תעברי את הכל. אני לא באמת יודעת מה יקרה. אני לא יודעת מתי אלד ואיך אעשה זאת. יכול להיות שאצטרך ואקום או קיסרי או אלוהים יודע מה. אבל אני מקווה שאת הטרק הזה, שיתחיל בקרוב, אתחיל ואסיים בתנאים שלי.