למעשה, אף אחד לא רוצה לשמוע אותנו עד כדי כך שהיה צריך לחוקק חוקים נגד פיטורים שלנו ממקומות עבודה. וגם אחרי שזה נעשה, מתברר שמשרד העבודה עדיין מאשר כ-80% מהבקשות לפטר נשים בהריון. נראה לכן שזה בגלל שהם חוששים מפגיעה בהכנסות? בולשיט. כולם יודעים שנשים עובדות קשה יותר ומשקיעות יותר. הבוסים הגדולים פשוט משתעממים למוות מעלילות הוולדנית בארץ קופת החולים הקסומה והאנקדוטות המשעשעות שלה על בדיקות חלבון בשתן, שהם מעדיפים לשחרר אותנו לחופשי, לעד.
אז מה אני עושה פה? פשוט מאוד. גם אני פקאצה תל אביבית מעוברת חצי מצחיקה בת 32 שרוצה לכתוב טור אישי ומשעשע על ההיריון שלה. חוץ מזה, כבר עשיתי את הפעולה הכי בסיסית שכל החי והצומח מוכוון אליה מטבע בריאתו, אז מה זה כבר עוד טור בנאלי על שדיים נפוחים?
פסים שלי, שאני לא אשתגע
בארבע הזדמנויות שונות השבתי ב"לא" נחרץ למי ששאל אותי האם יש סיכוי שאני בהריון. "המחזור שלי אף פעם לא סדיר", הסברתי לאמא שלי, לרופאת המשפחה, לחברות ולאותה זרה מוחלטת בסופר שאמרה לי שאני נראית חיוורת. הייתי בטוחה שסתם תפסתי וירוס עקשן, וחוץ מזה, הבחילות בכלל באו לעת ערב. בשלב מסוים, כשקולות הרקע מסביב קצת נרגעו, קניתי בשו-שו ערכה ביתית. היא יצאה חיובית, אז זרקתי אותה לפח בבניין ויצאתי לעבודה.
הייתי זקוקה לשתי ערכות נוספות כדי להפנים שאני באמת בהריון, ואלה היו בעלות חוש שכנוע מיוחד. הפסים היו כל כך חזקים שהם באו עם סאונד של כאפה. בהיתי במקל הבדיקה, בהיתי בדלת ושוב במקל הבדיקה, ואז קמתי מהרצפה והזמנתי מגש ענק של סושי. "דמייני לעוד ערב שאת עדיין לא יודעת כלום", אמרתי לעצמי, "ותאכלי מאקי כמו חיה רעה". אז עוד לא ידעתי שאני כבר עמוק בשבוע 9 וכבר חודשיים שאני מפנקת את העובר בדגים נאים, בורגרים אדמדמים ופה ושם גם אלכוהול וניקוטין.
עד שהשליח של הסושי הגיע, גם יפתח בן זוגי חזר הביתה מעוד יום של כיף חסר דאגות ואחריות. הושבתי אותו על הספה ועדכנתי אותו שאם הכל יילך כשורה - החיים שלו בוודאות עומדים להשתנות. יפתח שתק מעט, חיפש תגובה שמצד אחד תהיה אותנטית ומצד שני לא תגרום לי לבכות, ואז אמר: "אז אין טיול לקירגיסטן השנה?".
יכול להיות שלתינוק שלך לא יהיו ידיים
האם אי פעם שמעתן את המושג בנד אמניוטי? עד לסקירה הראשונה גם אני לא. אבל זה מה שכתב הרופא שביצע את סקירת המערכות הראשונה. בגדול, מדובר במעין רצועת סיבים ברחם שבמקרה הקיצוני, אם עובר יסבך בה את הידיים או הרגליים - הדם עלול להיעצר והאיבר עלול להיכרת. כשחיפשתי על זה מידע נוסף בגוגל, הגעתי לבלוג של ילד חמוד בלי ידיים שמנסה לנגן על גיטרה, כי בחיים הכל אפשרי הרי, זה רק עניין של כוח רצון.
בשבוע 22, יפתח ואני השתדלנו מאוד לקחת דברים בפרופורציה ולרענן את החרדות שלנו באמצעות הומור, אז התחלנו לקרוא לו "הוק" וחשבנו על הישגי הישראלים באולימפיאדת הנכים. אבל עם כל הכבוד לסרקזם, המחשבה הראשונה שהעירה אותי בכל בוקר וליוותה אותי למיטה בכל ערב הייתה אחת: אני בהריון, ועומד להיות לי ילד בלי גפיים.
הלחץ עבד. קבענו תור לחוות דעת שניה באופן פרטי, שמנו ים של ג'ובות על השולחן וזכיתי לראשונה ליחס הרפואי הטוב ביותר שאי פעם קיבלתי. אחרי בדיקה מדוקדקת שארכה כמעט שעה, הרופא הודיע שהבנד נעלם, אבל "הגב שלו עקום והבטן שלו גדולה מדי".
באחד הימים בעבודה, חברה שאלה אותי האם אני מחוברת להריון. לא הבנתי את השאלה. מה זה בכלל אומר, להיות "מחוברת להריון"? אני לא שרה לעובר בלילות, לא מלטפת את הבטן במבט נוגה וההריון לא נתפש בעיני כהתגשמות הנשיות שלי או האנושיות שלי. האם זה אומר שאהיה אם לא טובה? למען האמת - אפילו השאלה הזאת לא מעסיקה אותי ממש.
הפתרון שבינתיים מצאתי הוא לא להתחבר לרופאים. אני אוספת את הניירות שהם מערימים עליי ומבצעת את הבדיקות שהם שולחים אותי אליהן אבל לא מייחסת להן יותר מדי חשיבות. "יהיה בסדר", אני אומרת לחמוד. "עדיף לנצל את הזמן הזה במחשבות על שמות. תבעט פעמיים אם אתה אוהב את 'פרא בן חור?".