העניין הוא שהפמיניזם הזה, שאני מחוייבת אליו גם קצת דפק אותנו בכל מיני תחומים. לקחו לנו את היום היחיד בשנה שקידשו והעלו על נס אותנו, האימהות, בו הדגישו כמה אנחנו מדהימות, כמה מעריכים אותנו וסוגדים לרגלנו, יום אחד בשנה שכולם היו מחוייבים להודות לנו, לשבח אותנו ולפנק אותנו בציורים במיוחד עבורנו.
איכשהו גם את יום הפינוק היחיד הזה, אחרי 364 ימים של עבדוּת במסווה של אימהוּת, לקחו לנו בשם הליברליזם וקבלת השונה. שזה נהדר לקבל את השונה, אבל אני רוצה את היום שלי בחזרה!
"האם כל המשפחה קמה כל 5 דקות כדי להניק?!?!"
נכון, יש המון סוגים שונים של משפחות היום- יש משפחות רק עם אבות, יש משפחות שהסבתא או הסבא מגדלים ויש משפחות שהאמא היא בכלל אבא. הכל בסדר, אני תומכת ומקבלת את כולם, אבל בחייאת, אבל יש לי שאלה: האם כל המשפחה סחבה את ההריון תשעה חודשים תמימים, כשכל שש דקות בבמוצע צריך לעזוב הכל וללכת שוב לעשות פיפי? וזה עוד לא שהזכרתי את כל אותן צרבות, בחילות ובצקות.
האם כל המשפחה קמה בלילה ובבוקר, בצהריים, 5 דקות אחר כך ורגע אחרי שהעיניים נעצמו כדי להניק?; האם כל המשפחה עזבה הכל באמצע היום שהגננת התקשרה שהילד לא מרגיש טוב ורצה לקחת אותו מהגן ואחר כך שכבה לידו ערה כל הלילה רק כדי לראות שהוא נושם כמו שצריך?; האם יכול להיות שכל המשפחה יודעת לתת נשיקות קסם שמרפאות כל מכאוב?; האם כל המשפחה דחתה את הרצונות שלהם כדי להעניק לילדים את החיים הכי מלאים שאפשר לתת להם?
הרווחנו אותו ביושר. תחזירו לנו אותו!
לא. ממש לא. אנחנו עדיין מפרפרות ועושות כמעט הכל לבד ולא חולקות את העומס עם כל המשפחה, ובגלל זה מגיע לנו יום משלנו, אפילו בזכות שליש מהדברים האלו שאנחנו עושות. תחזירו לנו את היום שלנו, הרווחנו אותו ביושר. רוצים יום לכל המשפחה? תקבעו תאריך אחר. כי אנחנו רוצות חזרה ציור רק בשבילנו, לא בשביל המשפחה.
אורטל בירן גורפינקל הינה מרצה, מנחה ומלווה נשים בבוחרת בעצמי
>> לכל הכתבות של מדברות מהבטן
>> שייצא כבר: 10 שיטות טבעיות לזירוז לידה