את הסיפור הבא קיבלנו ממעגל האמהות של מיכל צרפתי. ל', 36, אמא לשתי בנות, שיתפה בפני מיכל את הסיפור האישי הכואב שלה:
"בגדו בי בזמן שהייתי בהיריון. בשני הריונות שונים' ולא קמתי ולא עזבתי.
אני לא מצליחה להסביר לעצמי איך אני - אישה עצמאית, קרייריסטית, רואת חשבון בעלת משרד מצליח, מרצה בפורומים שונים של נשים העוסקים בהעצמה נשית, בחרתי לחיות עשר שנים לצד אדם שלא התאים לי, שלא ראה אותי ולא היה שם בשבילי, אף פעם.
יש לנו שתי בנות מקסימות. הבגידה הראשונה הייתה כשהייתי בהריון עם הגדולה. הנייד שלו היה מונח לידי והתקבלה הודעה חדשה. לא יודעת למה או מה גרם לי לקחת את הנייד ולקרוא את ההודעה. אבל עשיתי את זה ומה שקראתי הספיק לי כדי להבין שאין לי מושג איפה ובעיקר עם מי אני חיה.
זה כאב שמכאיב ברמות הכי קשות. הרגשתי מכונה לייצור ילדים ולא עוד האישה המושכת שבה הוא התאהב. אני רק כלי, אמצעי להפצת הזרע שלו. ועכשיו - הוא יכול ללכת לאישה אחרת שתענג אותו, כי אני – לפי ראות עיניו - יצאתי מכלל שימוש.
אין לי אוויר. הראש לא מתפקד. בא לי לצעוק, לבכות, לקלל. אני לא מאחלת לאף אישה להרגיש את העלבון שהרגשתי באותו הרגע: הכעס, חוסר האונים והזעם שהוא גרם לי בבגידה הזאת - זו שלפחות אני יודעת עליה.
כמובן שדיברתי איתו. נכון יותר צרחתי. הוא הכחיש. טען שלא הבנתי נכון את מה שקראתי וזו בכלל הודעה (ואם לדייק מס' הודעות) שנשלחו אליו ב"טעות". הוא הגדיל לעשות והתקשר לאותה בחורה וצעק עליה שתפסיק להתקשר ולשלוח לו הודעות. סיפרתי לעצמי סיפור, שיש בעולם הזה "טעויות" וכנראה שאחת הטעויות וצירופי הגורל המשונים קרתה דווקא לנו באותו היום. הצלחתי לשכנע את עצמי ולהאמין בזה והמשכתי הלאה.
ילדתי בת המקסימה וכעבור שנתיים נכנסתי להריון שני, שוב בת. וזה קרה שוב.
שוב פעם בגידה והפעם באופן מובהק, חד משמעי וברור. גיליתי התכתבויות שלו במחשב ובנייד דרך אתרי היכרויות בהם היה שקוע לבדו במרפסת עד השעות הקטנות של הלילה. הוא פתר את זה בכך שאמר לי שכולם מתכתבים עם נשים זרות, רק בשביל הקטע. גם את ההודעה "אני אוהב אותך" ששלח אליי בטעות לנייד בזמן שהיה במקלחת, בעודי בבית, הוא מצא דרך להתחמק. כששאלתי אותו, הוא טעם שאין לו מושג על מה אני מדברת.
אני שבכל מאודי סירבתי להאמין שזה קורה לי ועוד בזמן שאני בהריון, התביישתי אפילו לספר על כך למישהו כי ידעתי מה יגידו, מה יחשבו. שכנעתי את עצמי להאמין לשקרים שלו. גם הפעם הפעלתי את אחד ממנגנוני ההגנה שאשה יכולה להפעיל – הדחקה.
והכאב הזה והתחושה הזאת של אני לא מאמינה שזה קורה לי שוב – איך הסרט הזה קשור אלי? לתסריט חיים שלי? אני הבת המוצלחת, הנסיכה של ההורים שלי, התלמידה המצטיינת, המפקדת המצטיינת, האישה הכה מרשימה ומוצלחת שאני מצטיירת לכל מי שמכיר ופוגש אותי – איך הפלתי את עצמי עם האדם השפל והשקרן הזה?
כל הג'יפה יצאה החוצה והציפה את הסלון
אבל היא לא נמשכה הרבה זמן. ההדחקה כלומר. בפעם השנייה שזה קרה, כבר איימתי בגירושין ולא האמנתי לעצמי כשאמרתי את זה. מה לי ולזה? הוא אמר לי שאני מדברת שטויות ושהוא אוהב אותי, אבל פתאום הבנתי שלא היו לרגשות שלו ראיות בשטח... בעצם... אף פעם.
ובינתיים, כולם נשואים סביבי באושר- או לפחות נראה שכך. ולהתגרש זו בושה. ומה יגידו ההורים שלי? שלו? החברים? כל כך רציתי לחשוב על עצמי שאני לפחות מדגמנת סוג של זוגיות ומשפחתיות מאושרת ולא הייתי מוכנה לקבל את העובדות. ממש לא רציתי להתגרש! למרות הבגידות, רציתי להאמין שנתגבר, שנצליח, שזה יעבור לו ויעבור לי עם הזמן, שאולי אני צריכה לעשות יותר, להשתפר כאדם, כאישה, כדי לרצות אותו ואז אולי ירצה אותי יותר? אולי אהפוך פעם מלא בסדר, ל-בסדר.
הבת השנייה נולדה והוא החליט שהוא צריך פסק זמן עם עצמו לחשוב על איך הוא ממשיך מכאן. הוא לקח חבר, כך לפחות הוא אמר לי, וטס לשבועיים לנפאל.
כשהוא חזר הוא הודיע לי שהוא לא מעוניין להמשיך בנישואים האלה. כעבור חצי שנה התגרשנו.
חלפה שנה מאז ואני בזוגיות חדשה שטובה לי. ובכל זאת, התחושה הכי קשה שאני סוחבת מהקשר ההוא היא התחושה של להיות לא רצויה ואהובה. תחושה שהאדם שהיה הכי קרוב אלי הנמיך אותי בכל דרך, בכל צורה. חייתי עם אדם שירה חצי ביקורת כואבים בכל פעם ששיתפתי אותו בחיי. הוא הצליח לשכנע אותי שלרגשות שלי אין מקום. פתאום הבנתי שלא היתה הלימה בין מי שאני "בחוץ" ולתדמית החזקה שיצרתי לבין החיים בבית.
אף אחת לא אמורה להסתובב בעולם בתוך קשר זוגי עם תחושת ההנמכה והדחייה הזאת. עם ההרגשה שאת אוויר, שקופה, שלא רוצים אותך, שלא נוגעים בך, שלא מחמיאים לך. הגרוע מכל שבשלב מסויים אנחנו מתחיים להאמין לסיפורים שלו.
