חברה שאלה אותי לפני שלוש שנים איך אני עושה את זה. אבל לא במובן שאתם חושבים. היא התכוונה ל:"איך את מצליחה לעמוד בכל הלחצים ולא נכנסת להריון נוסף?". נכנסנו כמובן לשיחה עמוקה בנושא כשהמשפט האחרון שאמרה, נחרט בזיכרוני: "מרגיז אותי שאני יודעת שהם ינצחו. אמא שלי, חמותי, רופאת הנשים שלי. אני יודעת שלא אחזיק מעמד, במיוחד לא עכשיו כשגיסתי נכנסה להריון בפעם השלישית".
לפני שבועיים, היא הודיעה לי שהיא בהריון. סיפרה שמהרגע שחמותה התיישבה לבעלה על הווריד, התחילו מריבות בבית והיא נכנעה. אין לה מושג איך היא תעשה זאת, אבל אין לה ברירה. וכשהיא מספרת בדמעות שהיא לא בנויה לעוד ילד ולמעשה נכנסה להריון בגלל לחץ, היא רק שומעת: "טוב מאד", "מעולה!", "הבן שלך לא היה סולח לך אם לא היית מביאה לו אח" ועוד שלל משפטים בסגנון שנאמרים בכזה ביטחון, תוך התעלמות בוטה מהרגשות האמתיות שלה.
קוראים לי מאירה ברנע, אני בת 37, אמא לילד אחד נפלא, קסום ואהוב בן 6. כשהייתי קטנה הייתי בטוחה שיהיו לי שלושה ילדים אבל עם השנים, הבנתי שהחיים לא משתלבים עם התוכניות. לא מזמן מצאתי את עצמי בשיחה שהתנגנה אחרת לגמרי, אבל באותו נושא. זה קרה בג'ימבורי, עם אמא לשלושה ילדים. במשך שעה היא סיפרה לי כמה קשה לה ההתארגנות היומיומית עם שלושת ילדיה, איך כל פעילות קטנה נמשכת שעות, סיפרה שהיא מותשת, שאין לה זמן לעצמה, שלפעמים מתחשק לה לתלוש את כל השערות מהראש, ושלפעמים מתחשק לה למות. היא זלזלה בי מעט "את לא מבינה על מה אני מדברת. ילד אחד זה חיים קלים".
עניתי לה בכנות שלפעמים גם לי קשה לכן אני מתוך בחירה מגדלת רק ילד אחד. "אני לא בנויה כמוך לחיים עם שלושה" ומאותו הרגע כל מה שהאישה הזו עשתה היה לשכנע אותי להיכנס להריון. "למה את מנסה לשכנע אותי להיכנס להריון אם הרגע הסברת לי כמה רע לך?", שאלתי.
"כל הקושי שווה את זה", היא ענתה תוך כדי שהיא שואגת על הבן הגדול שיפסיק להרביץ לאחיו הקטן שפרץ בבכי, אבל לא היה לה כוח לקום (היא החזיקה ביד את התינוקת). "הילדים האלו הם החיים שלי", אמרה ואז נעמדה לאחר שהמכות לא פסקו וצרחה: "אנחנו הולכים הביתה אם אתם לא מפסיקים עם זה.עכשיו!!". התינוקת החלה לבכות. ואני הערצתי אותה על היכולת לחיות ככה. אני לא מסוגלת.
"הלידה הייתה אחת הטראומות הגדולות בחיי"
בני הגיע לעולם אחרי חמש שנים של טיפולי פוריות קשים, ולא הרבה אחרי שכבר נרשמתי לאימוץ. הייתי בטוחה שלעולם לא אצליח ללדת (על חוויותיי משנים אלו ניתן לקרוא בספרי "כמה רחוק את מוכנה ללכת"), אבל בסוף זה הצליח.
הריתי, החזקתי הריון עד הסוף אבל הלידה של בני היא אחת הטראומות הגדולות בחיי, לאחר שכמעט מתתי במהלכה. לקח לי זמן רב להתאושש מהחוויה. הדיכאון אחרי לידה בטח לא עזר לי. חצי שנה נלחמתי בכל כוחי לצאת מהמצב הזה ולחזור לעצמי ולשמחתי הצלחתי. ואז הגיע הדבר הבא: בגיל שנתיים וחצי, הבן שלי אובחן על הספקטרום האוטיסטי. הדבר נפל עלי כרעם ביום בהיר, אבל לא פגע בשמחת החיים שלנו כמשפחה ובאהבתי ללא תנאי לבני המקסים. עם זאת, התקופה הזו השפיעה על התוכניות שלי לעתיד.
אתם יכולים להתעצבן ולשאול אותי מה אני בכלל רוצה מכם, ולמה אני משתפת אתכם בהחלטות ולא מניחה לכם. הסיבה שאני לא יכולה לעזוב אתכם בשקט היא כי אותי אף אחד לא עוזב בשקט! העובדה שיש לי ילד אחד ושאין בכוונתי להגדיל את המשפחה, מפריעה מאד לסביבה, כך מסתבר.
משפחה עם ילד אחד זה עצוב
אין יום בו אני לא מקבלת לפחות 7 תגובות (לרוב מאנשים שאני לא ממש מכירה לעומק) והטפות מוסר לגבי הבחירה שלי. אין יום בו לו מנסים להפחיד אותי: "את אמא רעה, כשתמותי הבן שלך יהיה לבד, והוא יהפוך למפלצת אגואיסטית כי אין לו אחים! ומה תעשי אם הוא ימות בצבא? אוי את עוד תבכי על ההחלטה הזו! משפחה עם ילד אחד זה עצוב", ועוד כל מיני משפטים איומים שאני נאלצת לספוג מרופאת הנשים שלי, מהשכנה בקומה השלישית, מהאמא שאני בכלל לא יודעת את שמה. כאילו שרק להם יש את כל הידע לאושר בעולם, כאילו שאם אכנס להריון, הם אלו שיצטרכו לחיות עם ההחלטות והמשמעויות של העניין.
לדעתי דרוש אומץ להכיר ביכולת שלנו. אני לא מתביישת להכריז בפה מלא שאני לא מסוגלת. אני יכולה להשקיע רק באחד, אבל לתת את כל כולי, באמת את כל כולי לעניין. אני חושבת שהשקט הנפשי שאני נותנת לבני, והעובדה שמגדלים אותו הורים שמחים ורגועים חשובה יותר מעוד אח. ואני לא טוענת שכל מי שמגדל יותר מילד אחד הוא לא רגוע, אני מדברת רק על עצמי, ולכן מבקשת בכל לשון של בקשה – תפסיקו להטריד נשים כמוני, צאו לי מהרחם ותכבדו את ההחלטה שלי. ההערות שלכם, גם אם נאמרות מתוך כוונות טובות, לא עוזרות ובטח שלא ישכנעו אותי לפעול אחרת .
*מאירה ברנע-גולדברג מחברת רבי המכר: "משפחה לדוגמה", "כראמל" ו"כמה רחוק את מוכנה ללכת". שותפה ב"כריכה" סוכנות לסופרים, מנחת קבוצות תמיכה להורים לילדים אוטיסטים ב"בית ליאור".