חמישית מהלידות בישראל מסתיימות בחדר ניתוח
בין אם מגיעים אליו דקות אחרי הכניסה לחדר הלידה או אחרי שעות של צירים, בין אם ההחלטה נופלת בגלל חוסר התקדמות או חלילה בגלל סכנת חיים לאם או לעובר – המעבר הפתאומי מחדר לידה רגיל לחדר הניתוח, אפילו אם הוא לא מלווה בריצה היסטרית כמו בסרטים, היא חוויה שנשים מתקשות לשכוח. למרות שמדובר בחוויה מבהילה – הניתוח הקיסרי נחשב לניתוח פשוט שמסתיים ברובם המוחלט של המקרים ללא סיבוכים, וכמעט חמישית מהלידות בישראל כיום מסתיימות בהליך קיסרי.
נשים שמפחדות מאוד מהאפשרות לסיים את הלידה שלהן בחדר הניתוח צריכות לזכור, שבעבר היו יולדות רבות ועוברים רבים נפטרים במהלך הלידות בגלל סיבוכים פשוטים יחסית; האפשרות לנתח יולדת שהעובר שברחמה מתעכב בתעלת הלידה או כרוך בחבל הטבור מצילה חיים מדי יום, והאמת היא שאין ממה לפחד. "כשהמטרה היא 'אמא בריאה - עובר בריא', מעבר לניתוח קיסרי דחוף הוא בוודאי לא עונש או כישלון, אלא כלי מבורך שמציל יולדות ותינוקות רבים", אומר ד"ר גיל פומפ, מנהל מלקת יולדות א' בבית החולים לניאדו בנתניה. דיברנו עם כמה נשים שעברו על בשרן (תרתי משמע) ניתוח קיסרי דחוף, והן סיפרו לנו על החוויה, ההתאוששות והזיכרונות שלהן.
"תוך שניות החדר התמלא רופאים"
ענבל יעקב ילדה את בתה הבכורה בלידה מהירה וקלה יחסית, לפני שבע שנים וחצי. "הלידה השנייה שלי התחילה כלידה רגילה, ואפילו הספקתי לקבל אפידורל", היא מספרת. "הכל התנהל בסדר גמור עד שלב הלחיצות, ואז התחילו ירידות דופק. הרופאים ניסו לשמור על קור רוח ולא מיהרו להציע ניתוח, אבל כשראו שממש עם כל לחיצה הדופק יורד משמעותית, התחילו להכין אותי בכיוון. בשלב מסוים נשארתי לבד עם בעלי בחדר, וראינו במוניטור שהדופק של התינוק ממש-ממש נמוך. הוא רץ החוצה וצעק שאנחנו צריכים עזרה, תוך שניות החדר התמלא רופאים וממש בדרך לחדר הניתוח החתימו אותי על טפסים שאפילו לא קראתי. אני רק זוכרת שאמרתי שאני לא רוצה הרדמה כללית, ואכן הספקתי לשמוע את הרופאה צועקת שהיא לא מצליחה להגיע לתינוק כי הוא עמוק מדי בתעלה ואת הבכי של התינוק שלי כשהוציאו אותו, שגרם לי לאושר עצום. די מהר חטפתי סחרחורת מטורפת, ובגלל שזזתי המון הרדימו אותי הרדמה כללית בסופו של דבר. לא ידעתי שאני רגישה לחומר ההרדמה, ורק אחרי שעברתי הנשמה הצליחו להעיר אותי. אני זוכרת שהתעוררתי צמאה נורא, אבל כשניסיתי לדבר לא יצא לי קול – הייתי עם צינור הנשמה בגרון, וכשהבנתי את זה נלחצתי ובכיתי. בעלי וחברה שלי נכנסו, וסיפרו לי כל מה שקרה לי. התברר שחבל הטבור של התינוק נכרך סביב הצוואר והאוזן שלו, ולכן כל לחיצה גרמה לדופק שלו לרדת, אבל הילד בריא ומקסים.
"לצערי, הסיפור לא נגמר כאן. ההחלמה שלי הייתה קשה, נוצר לי זיהום בבטן ונאלצתי להישאר ימים ארוכים בבית החולים, אבל בסופו של דבר שנינו בריאים, וזה הכי חשוב מהכל. אני מודה שכשהודיעו לי שהולכים לניתוח הייתה לי תחושה קשה ולא טובה, ביקשתי מבעלי שיתפלל וכנראה שזה עבד. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הייתי קצת פחות ערנית, וחשוב לי להעביר מסר לכל הנשים שמגיעות ללדת – תחושת הבטן שלכן יותר חזקה מהכל. אם את מרגישה שמשהו לא בסדר, תתעקשי שיבדקו שוב, תתעקשי, החיים שלך ושל הילד שלך שווים הכל".
"זוכרת ששמעתי בכי של תינוק והבנתי שהפכתי לאמא"
לבת-שבע לביא היה הניתוח הקיסרי הדחוף חוויית הלידה הראשונה בחיים. "זו הייתה הלידה הראשונה שלי, וזה בהחלט לא משהו שמתכוננים אליו, אפילו אם יודעים שזה קיים. אצלי הוחלט על ניתוח גם בגלל האטות בדופק, וגם בגלל שהלידה פשוט נתקעה ולא התקדמה. אני זוכרת שהייתי בהלם, בכיתי בהיסטריה כל הדרך לחדר הניתוח, והכל קרה נורא מהר – הזעיקו רופא מהבית בשבת, וכשהוא התחיל לגלגל את המיטה שלי מהחדר לחדר ניתוח כמעט נתלשה לי האינפוזיה מהיד. אפילו על הטפסים של ההסכמה החתימו אותי על הדרך, במעלית. את הניתוח עצמו אני זוכרת די במעומעם, ורק זוכרת שפתאום שמעתי בכי של תינוק והבנתי בשנייה שהפכתי לאמא. כשהעבירו אותי לחדר ההתאוששות בעלי הראה לי תמונות של התינוקת שהוא צילם בפלאפון שלו, ורק אז נרגעתי והשתכנעתי שהיא באמת בסדר, כי בניתוח לא ממש הספקתי לראות אותה לפני שלקחו אותה לבדיקות.
"ההחלמה שלי מהניתוח הייתה קלה יחסית ובלי בעיות מיוחדות. אחרי הניתוח הרגשתי טוב, קמתי מהר מהמיטה והתחלתי להסתובב, למרות שזה היה קשה וכואב נורא – פשוט רציתי להיות עם התינוקת שלי כמה שיותר, וזה גם מה שזירז את ההחלמה שלי. את שתי הלידות הבאות כבר עשיתי בניתוחים קיסריים מתוכננים – פשוט לא רציתי לקחת סיכון ששוב משהו ישתבש ואעבור את החוויה המלחיצה הזו של קיסרי חירום".
"התעוררתי מסטולית ולא זיהיתי את בעלי"
הסיבה ששלחה את יעל קירמאיר לחדר הניתוח דווקא לא קשורה בירידות דופק. "הגעתי לבית חולים עם פתיחה של 7, והחלטתי ללדת בלי אפידורל. הכל היה תקין, הלידה התקדמה נהדר ובפתיחה 9 ביקשתי קוקטייל טשטוש, כי כבר ממש כאב לי. כמה דקות אחרי שקיבלתי את המשכך המיילדת בדקה שוב פתיחה – ובמקום ראש, הרגישה את האף של התינוקת שלי. בתנוחה כזו הראש פשוט לא יכול להמשיך לרדת בתעלת הלידה, וכך יצא שהילדה הסקרנית שלי הרימה את הראש – ושלחה אותי ואותה לחדר הניתוח.
"תוך שניות לקחו אותי לחדר ניתוח, ובגלל שהייתי בלי אפידורל קיבלתי הרדמה מלאה. אני לא זוכרת כלום מהניתוח, רק זוכרת שבפתיחה של 9, עם צירים חזקים, ביקשו ממני לחתום שאני מסכימה שירדימו אותי (לא מבינה איך אפשר להחתים מישהי בסיטואציה כזאת, אני לא מאמינה שהצלחתי פיזית להזיז את העט ולחתום). למען האמת קיבלתי את הרעיון של הקיסרי בקלילות, וגם לא היה לי יותר מדי זמן להיבהל או לפחד ממה הולך לקרות. התעוררתי קצת מסטולית, ואני מתביישת קצת להודות שלא זיהיתי את בעלי, שהיה עם חלוק וחשבתי שהוא אחד הרופאים... בסך הכל, החוויה לא הייתה קשה או טראומטית מדי, אבל בפעם הבאה בהחלט אנסה ללדת שוב בלידה רגילה – בתקווה שהפעם התינוק או התינוקת יתנהגו כמו כולם ולא יעשו לי הפתעות רגע לפני הסוף".
"החלק הכי קשה בקיסרי הוא ההחלמה"
הביטוי "היזהר במשאלותיך" מתאים בדיוק לסיפור של ספיר קליין. "מלכתחילה רציתי יותר ניתוח קיסרי מאשר לידה רגילה, אבל לא הייתה לי סיבה מוצדקת, ושכנעו אותי שניתוח זה מסוכן ועדיף ללדת רגיל. בסופו של דבר נזקקתי לזירוז, וכנראה שהבלון גרם לעובר להתחרפן קצת, כי הוא עלה למעלה והתהפך למצג עכוז. וכך, מחדר הלידה שבו קיבלתי את הזירוז העבירו אותי ישר לחדר ניתוח, ואפילו הספיקו לעשות לי הרדמה חלקית ולא מלאה. אני זוכרת את הניתוח כחוויה רגועה למדי – המרדים והסניטר פטפטו איתי והרגיעו אותי כל הזמן, לא כאב לי (חוץ מתחושת הלחץ והטלטול העצום שיש כשמוציאים את התינוק מהרחם) וברגע שהוא התחיל לבכות, פשוט הרגשתי שאני חווה את הרגע הכי מאושר בחיים שלי.
"כמו שהזהירו אותי, החלק הקשה בקיסרי הוא ההחלמה, ובאמת בשבוע הראשון חייתי על משככי כאבים בכמויות, אבל הסתובבתי המון ותוך שבוע תפקדתי כמעט כרגיל. אני כן מאמינה שארצה לחוות לידה רגילה, ולפחות אנסה – אני מקווה שההריון הבא יהיה פחות מתיש, ויהיו לי הכוחות להתמודד עם לידה רגילה".