"קראנו לה ג'ינה. היא הייתה בתי השנייה, והיא נולדה מתה, אחרי שבחרתי להפסיק את ההריון. לג'ינה הייתה טריזומיה 18, שמוכרת גם כ"תסמונת אדוארדס" - מחלה גנטית קשה, שמתבטאת בפיגור קשה, מומי לב וכליות, ראש קטן בצורה בלתי פרופורציונלית ועוד פגיעות רבות. אהבתי אותה, אבל בדיוק בגלל זה בחרתי להפסיק את ההריון.
"95% מהעוברים שלוקים בתסמונת מתים במהלך ההריון, ו-50% מהנותרים לא שורדים את השבוע הראשון לחיים. ג'ינה שלי נולדה מתה, וכשהחזקתי אותה בזרועותיי, נשבעתי לעשות מה שאני יכולה כדי ששום משפחה לא תצטרך לעבור את העינוי הזה, של הריון שלם שעובר בצל הידיעה שהעובר לא יחיה בסופו.
"הכל התחיל בבדיקה שגרתית בשבוע 16 להריון. הרופא אמר לי שיש סיכוי של 1 ל-10 שלתינוקת יש תסמונת אדוארדס, ושלח אותנו למומחה לבעיה. באולטרסאונד ראו שיש לה ציסטה צווארית גדולה ומלאה בנוזל (אחד הסימנים של התסמונת), שהיא קטנה מדי לגיל ההריון וסובלת ממום רציני ברגל. הייתי צריכה לחכות שבוע עד שאגיע לשלב בהריון שאפשר לבצע בו בדיקת מי שפיר - הבדיקה היחידה שיכולה לקבוע בוודאות האם העובר חולה או לא. בזמן הזה, קראתי וחקרתי בלי הפסקה על התסמונת, ויצרתי קשר עם משפחות לתינוקות שסבלו ממנה. אחרי הבדיקה, כשבעלי ואני חיכינו לתוצאות, התחלנו לחשוב מה נעשה אם אכן נגלה שהיא לוקה בתסמונת - ואלו היו השיחות הקשות ביותר שניהלתי בימי חיי.
"ביררנו, וראינו שהמדיניות הרפואית היא לא להחיות תינוקות שנולדים עם התסמונת, ולתת להם למות מוות טבעי בחדר הלידה. אבל בתור אמא שלה, רציתי להגן עליה, ולסיים את ההריון כמה שיותר מוקדם, בלי להעביר אותה ייסורים. מצד שני, רציתי להיפרד ממנה כמו שצריך, להחזיק אותה בחדר הלידה, ליצור זכרונות ממנה וגם לקיים טקס של שריפת הגופה, כדי שהאפר שלה יישאר אצלנו.
"למרות שידעתי עמוק בלב בדיוק מה הולך לקרות, הרגע שבו קיבלנו את תוצאות הבדיקה עדיין שבר אותי. אין לי הרבה זכרונות ברורים מהיום הזה, חוץ מבכי בלתי פוסק. אני זוכרת שמלמלתי שוב ושוב: 'כל כך רצינו אותה'. לא חשבתי שתהיה בעיה לקבל אישור לבצע הפלה - אחרי הכל, הסיבה שלנו הייתה יותר ממוצדקת - אבל כשנפגשנו עם הרופאה שלי, היא הסבירה לי שנצטרך לנסוע לבצע את התהליך באטלנטה, ארבע שעות נסיעה מהבית. החלטתי שלמרות אי הנוחות והקושי, ולמרות שלא אוכל להיפרד ממנה כמו שצריך, אני עדיין מעדיפה לחסוך ממנה סבל, וקבענו תור למרפאת ההפלות.
"החלטנו לתת לה להיוולד בזמן שתבחר, ולהיפרד ממנה בבית החולים"
"כל הדרך לשם, הרגשתי כמו פושעת. מתגנבת, נוסעת רחוק מהבית כדי לעשות משהו לא חוקי. אף אמא שעוברת דבר כזה לא צריכה להרגיש כך. בזמן שהמתנו, הדברים היחידים שעזרו לי לשמור על שפיות היו בעלי, וספר של "הארי פוטר" שהבאתי איתי. בחדר ההמתנה היו איתי נשים שהיו להן בבטן עוברים בריאים לחלוטין, ובכל זאת בחרו להפסיק את ההריון - אז כעסתי עליהן, היום אני מבינה אותן לגמרי. אבל אחרי שהמתנו ארבע שעות, אמרו לנו שיש טעות בניירת, ושנצטרך לחזור שוב בשבוע הבא. התייחסנו לזה כמו סימן, והחלטנו שהתינוקת שלנו כנראה רוצה להישאר עוד בפנים. החלטנו לתת לה להיוולד בזמן שתבחר, ולהיפרד ממנה בבית החולים.
"אבל בסוף, הסיוט הסתיים. התחילו לי צירים בחודש התשיעי, וג'ינה נפטרה מתישהו במהלך הלידה. כשהניחו אותה עליי, היא כבר הייתה מתה. אחרי שהתאוששתי, החלטתי להקדיש את כל הכוחות והמאמצים שלי לטובת משפחות שנמצאות באותו מצב. שיקבלו תמיכה, שיאפשרו להם לבחור אם להפיל ומתי, שלא יגרמו להם להרגיש כמו פושעים בזמן שגם ככה העולם שלהם קורס להם בין הידיים. אני לא תומכת רק בהפלות - אני תומכת בזכות של כל משפחה להחליט על הדרך שהכי נכונה עבורה לפעול אם היא חלילה נקלעת למצב כזה, כי אין אמת אחת בהתמודדות עם הנורא מכל".