״אמהות זה הדבר הכי בודד שעשיתי בחיי״ קוראים לפוסט, שפורסם באתר ההורות באבל, ופרש מאז כנפיים ושותף רבות בין אמהות שהזדהו איתו. ״אני מבינה כמה ההצהרה הזו אבסורדית״, כותבת ניל, ״הלידה היא הדבר היחיד בחיים שמבטיח לך חברה אנושית קבועה, יצור אנושי ששייך לך, אבל עם כמה שזה נשמע מטורף, זו התלונה הגדולה שלי כלפי האמהות, הקושי הגדול שלי. זה לא הטנטרומים, חוסר השינה או הצורך לשרת אדם גחמני, אלא הבדידות. הבדידות שנובעת מההכרח להיות בבית, ללא שיחות מבוגרים, בלי זמן לסדר מחשבות שמתרוצצות בראש״.
ניל טוענת שאי אפשר להיות אמא לבד. שצריך עוד אנשים. כמה שיותר אנשים. ״בן זוג יכול לעזור, אבל רוב הסיכויים הם שהחיים שלו שונים משלך כרגע״, היא כותבת. ״ברוב הבתים מחלקים את העומס. אחד מטפל בתינוק כשהשני עובד. יש משהו באמהות שזועק לחיבור, לעוד מישהו שיבין בדיוק. צריך כפר כדי לגדל ילד״.
ניל טוענת שעל אף שהיא נהנית מאוד מהעולם המודרני, פעמים רבות היא משתוקקת לאותה קהילה קדומה ושבטית שנהגו לגדל בה ילדים. ״בעיקר ברגעים הקשים, הרעיון של ימים עברו קוסם לי מאוד. כפר בו המשפחות גרו קרוב מאוד אחת לשנייה, והקהילה הייתה אמיתית. אולי אילו פתחתי את הדלת ובחוץ חיכתה לי קהילה כזו לא הייתי מרגישה כל כך בודדה. אילו תמיד היה מישהו מחוץ לדלת שמבין שהסלון שלי נראה כמו איזור אסון, ואני בוטחת בו באופן מלא ויכולה תמיד להשאיר אצלו את הילד בשעת חירום. אני מתגעגעת לכפר שמעולם לא היה לי. גם ברגעים שאני מרגישה שיש לי אותו, אני מתגעגעת אליו, כי הוא לא קיים כל הזמן".
עוד במשפחה:
>> בודדה, מרעיבה, משוגעת: קווים לדמותה של המניקה
>> תינוק על הידיים: פינוק או צורך?
>> קופי פייסט: התינוקות שהם שיבוט של הוריהם