אחרי 5 חודשים שהכול קרה בהם חוץ מכל מה שתכננתי, גרגר התמ"ל האחרון נפל והגיע הזמן להיפרד מחופשת הלידה ומרנה שלי הקטנה, ולשוב לדבר הזה שנקרא עבודה.
מה שממש מוזר זה שבחל"ד הקודם עשיתי טבלת ייאוש וספרתי פרקים של אנריקה העכבר עד לחזרה שלי לשגרה המוכרת. ממש חיכיתי לחזור, אפילו שקלתי לקצר את החופשה ברגעים של משבר. הייתי עייפה, עצבנית, בודדה, תשושה, ורק חיכיתי לדקה אחת פנויה של שיחת קפה במסדרון.
התלות המטורפת, האחריות הכבדה והדאגה ששידרו אצלי ברצף 24 שעות ביממה כולל ספיישל אימה אל תוך הלילה - לא השאירו לי אוויר לנשמה. על אף כל האהבה שהייתה לי לילד, כבר השתוקקתי לקבל את החיים שלי בחזרה. לחזור לעבודה, לחזור לשגרה, ובעיקר לחזור לעצמי. אבל הפעם... משהו קרה.
פעם כל הקלישאות שהיו אומרים לי על החודשים הראשונים עם תינוק חדש (והאמינו לי, שמעתי טריליון כאלה) היו גורמות לי לתכנן רצח סדרתי: "שתדעי שהזמן טס" (היי, אז באיזה צ'ארטר בדיוק נתקעתי?); "הם גדלים ממש מהר" (יחסית למה? לפינצ'ר?) ועוד פניני אימהות – עד שרנה הגיעה והפכה אותי לקלישאה של עצמי.
פתאום קלטתי איך הזמן טס וכמה מהר הם גדלים. חודש נדבק לחודש, המידות התחלפו בקצב מסחרר, לא הספקתי לומר "רנה" והיא כבר מחייכת, צוחקת, ומתהפכת (כמעט). בחיי שאין לי מושג איך זה קרה. אולי התבגרתי בטעות (אין מצב), אולי השלמתי סופסוף עם האימהות (קודם שאמא שלי תשלים עם שלה) ואולי כי נפלו לי אסימונים (בכל זאת נולדתי באיייטיז אז יש לי קצת זמן אוויר בפלנטה הזאת וניסיון).
ובמסגרת הדיונים, גם עשיתי בירורים ותחקירים. אז רק שתדעו שאם היינו ברומניה נניח, היינו זוכות לחופשת לידה של שנתיים! היי, יש אפילו סיכוי שהיינו נכנסות להריון שוב וסוגרות חמש שנים בפנים, בבית, בכיף, ועדיין העבודה בחוץ הייתה מחכה לנו. אבל לא רומניה ולא ממליגה - בארצנו המתפתחת שכל כך דואגת לרווחת הנשים - שלושה וחצי חודשים ויאללה ביי. סליחה, 15 שבועות אם רוצים להיות אקטואליות.
מה יקרה אם לא ארצה לחזור להיות "עבד" יותר?
לאור המצב הקיים, נשאלת השאלה מתי באמת הזמן הנכון לעזוב את הקן ולהשאיר את הגוזל בידיים אחרות? והאם יש דבר כזה בכלל זמן נכון כשמדובר בתינוק כל כך קטן?
מצד אחד את אומרת לעצמך שהפרידה בלאו הכי תמיד תהיה קשה, לא משנה באיזה גיל כי ככה זה - את אמא ואתן קשורות בחבל טבור דמיוני לכל החיים. ובנוסף, גם להישאר מחוץ למעגל העבודה, שגם ככה הכיסאות בוערים בכל מקום וצריך להיאחז במה שיש, בעיקר כשיש לך 2 ילדים בבית שאת רוצה לתת להם כל מה שלא קיבלת - אז אולי עדיף לחזור כמה שיותר מהר ולהרוויח את התמ"ל בכבוד.
וגם ישנו הפחד הזה להתרגל למוד החופש ולהגיע לנקודת האל חזור. אני מודה שהוא עבר לי בראש לא פעם, מה יקרה אם לא ארצה לחזור להיות "עבד" יותר? מה יקרה אם הנפש שלי, זו המכורה לחופש, תשתלט על שקי הריאליות שתלויים לי על הכתפיים? זה מפחיד, אותי לפחות. אני לא מרגישה שאנחנו יכולות להיות אימהות בשקט ורק אימהות, גם אם זה באמת מה שאנחנו רוצות.
אז אחרי הרבה לילות (לבנים), אינספור התלבטויות, ולא מעט לחץ מצד העבודה (הטלוויזיה אף פעם לא עוצרת מסתבר) החלטתי לחזור בסוף אחרי 5 חודשים. אני יודעת שזה לא נשמע כמו איזה חדשות מרעישות עבור חלק מכן וגם מכירה המון אימהות שלקחו יותר זמן מזה, אבל זה מה שיכולתי להרשות לעצמי מכל הבחינות (יש מצב שהבוס שלי קורא את הטור?) וזה לא הופך את החזרה ליותר קלה.
אני יודעת שיהיה לי קשה בהתחלה, ואני יודעת שהרבה אימהות חוות את זה כמוני ואפילו יותר קיצוני אם נאלצות לחזור לפול טיים אחרי שלושה וחצי חודשים בלבד והלוואי שמישהו ירים את הכפפה הזאת אחת ולתמיד. במקום לנפנף בסיסמאות יפות לכבוד יום האישה – אם אנחנו באמת כאלה חשובות - תנו לנו להיות אימהות בשקט. בינתיים, אלך להחליף חיתול ולהכין בגדים ליום ראשון, סופ"ש שקט לכולם ושוויוני.