"כמעט. כמעט שכחתי את הבת שלי באוטו היום. כמעט קרה לנו אסון היום. כמעט איבדתי היום את נעמי שלי.ליום הולדת 11 חודשים ושבוע. רגע אחד של טמטום, זה כל מה שצריך. שכחתי את הבת שלי באוטו היום, ביום החם והלוהט הזה.
"שכחתי את הבת שלי באוטו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אז לכל מי שתוהה או רגיל לסמן לעצמו באיזה צ'קליסט מפוקפק כדי להרגיע את מצפונו שלו זה לא יקרה: אני לא הגבר הזה, הסטריאוטיפי המנותק שמיהר למשרד, אני לא וורקוהוליק שלא סופר את ילדיו,
לא הייתי בווצאפ, לא דיברתי בטלפון, לא התעסקתי עם המכשיר ואפילו לא עם הרדיו.
כמעט איבדתי היום את הבת שלי!!! ואת מי מעניינת בכלל רשימת הקיטלוגים החלולה הזו?!
היינו רק היא ואני באוטו והייתי עסוקה בנהיגה ולהגיע לאסוף את ילדיי. והתיק וגם הטלפון נשארו באוטו כמו תמיד (אז לא היה מועיל כאן הטיפ של להשאיר ליד הסלקל - עוד סטריאוטיפ נפל. לא באמת אכפת לי מהמכשיר או מהתיק).
"שכחתי את הבת שלי היום באוטו!
מעולם לא יצאתי בהצהרה שזה לא יכול לקרות לי. לצערי תמיד חשבתי שבנסיבות מאד מסוימות זה יכול לקרות לכל אחד. אז לכל אסון יש את הפרטים המאוד מסוימים שלו. וגם כאן היה את מה שהוביל למה שיכל היה להיגמר קטסטרופלי, ועל זה אני רוצה לדבר. על הרגע הקטן הזה ששונה מבדרך כלל.
כי זה המכנה המשותף למיטב הבנתי ולצערי הרב כי That's all it takes.- .Just this once.
"ואז בלי שום הסבר מיוחד - פשוט יצאתי מהאוטו ושכחתי אותה בפנים"
"אז יצאתי באיחור של כמעט 10 דקות לאסוף את הילדים מביה"ס והגן. זה כמעט לא קורה.
נעמי תמיד נוסעת על ידי כי היא שונאת נסיעות וכך יש לנו קשר עין ואני מלטפת אותה או נותנת לה יד או סתם שרה לה. היום הסלקל היה מאחור כי כולנו היינו אתמול בטיול ולא הספקתי להחזיר אותו קדימה ולא רציתי לאחר עוד. היום גם נעמי הייתה שקטה ונרדמה באוטו בנסיעה הקצרצרה הזו. הבנתי שאם כבר אני מאחרת כל כך, והיא נרדמה אוכל להגיע קרוב לשער (כי כולם וודאי כבר נסעו) ופשוט אגיד ליובל שיבוא ויקרא בדרך לאביגיל ומעיין, וכך לא אצא מהאוטו בכלל ונעמי תישאר איתי לנוח במזגן.
"כמעט איבדתי היום את הבת שלי!!!
כשהתקרבתי לביה"ס, היה פקק עומד ולא יכולתי לעצור בשער כפי שתפרתי לי בראש. הם בכלל לא יכולים לראות שהגעתי מרב מכונית עומדות. חשבתי לי שהנה חנייה פנויה, אחנה ואבקש ממישהו לקרוא לילדים. כבר עשיתי זאת לא פעם כשנעמי נרדמה ושנים קודם כשאביגיל נרדמה באוטו. ואז, בלי שום הסבר או שום תפנית שאני יכולה להיזכר בה - פשוט ירדתי מהאוטו ושכחתי אותה בפנים. לעשר שניות.
עשר שניות שיכלו להתארך לעשרים דקות והיא יכלה למות בכבשן. עשר שניות שהספקתי בהן להתרחק שני צעדים מהאוטו ולחשוב לעצמי - איזה חום נוראי, אסור להיות בחוץ במזג אויר כזה. צריך לחזור מיד למזגן ולשתות הרבה.. בינתיים הבת שלי בחום הנוראי הזה סגורה באוטו!!!!!!!!!
ו"בעודי חושבת על החום שלח אלי אלוהים מלאך בשם הראל זיסוביץ' ששאל אותי בחיוכו המתוק - "איפה נעמי?" והוא זכה לענן אבק של ספרינט במקום לתשובה. אז האוטו כמובן לא הספיק להתחמם אפילו מהמזגן שדלק עד 10 שניות קודם לכן ונעמי שישנה בכלל לא מודעת לכל הדרמה הזו שלמזלה ולמזלי הסתיימה בשלום.
"אז באף יום אחר זה לא היה קורה והיא תמיד על ידי ואי אפשר לשכוח והכל יפה, עד שיום אחד מישהו מזיז את הגבינה. ודברים הם לא בדיוק כמו בכל שאר הימים. הכל נטרף. וכאן צריך להיזהר, זה בדיוק הקרקע שאתה לא נזהר כי זה יוצא דופן, זה הרי בדרך כלל לא ככה.
"אני לוקחת את הכאפה והמתנה האלה כהזדמנות להתעורר ולזעזע את כל מי שעדיין חושב בטעות שזה לא יכול לקרות לו כי זה קורה רק לאנשים כאלה או אחרים שרחוקים אלף שנות אור מההורה שהוא.
אם אתם יכולים ללמוד על חשבוני ולהימנע מקטסטרופות מיותרות - אשרנו. תמציאו לכם איזה שיר או מנטרה שהיקר לכם ישן באוטו ותחזרו עליו עד שיוצאים איתו מהרכב, תקשרו שרוך אלסטי לכסא שלו וליד שלכם, ווטאבר. תמצאו את המשהו הזה שימנע מהפעם המאוד יוצאת דופן ולא אופיינית לכם -
להוביל לאסון שמאד לא מתאים לכם.
"למקרה שמישהו חשב לרדת לחיי כדי לשכנע עצמו שלו זה בחיים לא היה קורה אז קדימה אבל חשוב יותר שתזדעזעו ותמציאו לכם פטנט מונע לאותם מקרים שאינם ה"בדרך כלל" שלכם ותעבירו הלאה את המסר.
נכון לכתיבת שורות אלו, הפוסט שותף 1,860 פעמים וזכה לתגובות רבות. "אני מעודדת לראות את ההירתמות העלאת המודעות", אומרת לנו נועה. " מעבר לכך קיבלתי תגובות מאד תומכות ומחממות לב וגשם של וידויים אישיים של אנשים שקרה להם מקרה מאד דומה. הזעזוע הוא בכך שזו לא רק הדמות הסטריאוטיפית שנוח לרבים לקלל לבטל ובכך לקנות לעצמם שקט. הפוסט הזה מוכיח לכולנו שהאימה הזו אורבת וכל אחד צריך למצוא את הדרך שבה, בשום בלת"מ שהוא, לא יקרה לו דבר כזה".