יום אחד התעוררתי וגיליתי שיהונתן, התינוק המתוק שלי כבר לא ממש תינוק. ברגע אחד של סניליות טהורה שכחתי משבעת מדורי התמ"ל שעברתי עד שהתינוק שלי הפך להיות יצור חמוד בן ארבע שפחות צורח ויותר דורש, והתחלתי לשקול את עניין הרחבת המשפחה (והתחת, אם לומר את האמת).
זה גם מאוד "עזר" כשהסבתות התחילו לדבר על גילן המופלג והסוף שמתקרב, ושלפו את קלף הבן-יחיד-זה-לא-בריא (אגב, יש לי כמה חברים שהיו מוותרים בכיף על כל שמונת האחים שלהם). אז גם האמהות התחילו בהשוואות: "נתי'לה, אני בגילך כבר הייתי גרושה עם ילדים גדולים!" (תודה אמא, שהזכרת לי לאן לשאוף), ולא נשכח את החברות הקרובות מהגן שכבר מחתלות את בייבי מספר 2. גם השעון הביולוגי שלא חס, הוא שולף את הנשק הביולוגי שלו, ומתחיל לתקתק לך כמו מיגרנה באוגוסט. בכלל נראה שכל העולם פוזל לבטן ורק מחכה לראות איזה בייבי באמפ כבר, כאילו אני מינימום בר רפאלי.
ואז ברגע של חולשה, חזרתי ממסיבת סילבסטר והאלכוהול גרם לי לחשוב שהשנה הזאת תהיה הפי ניו איר, והחלטתי ליישר קו עם היקום וללכת על זה. מה שלא באמת קלטתי הוא שביליתי את הלילה האחרון שבו אני יכולה לשתות בשנה הקרובה (או בעשור הקרוב. אבל מי סופר?).
שבועיים אחרי: התעוררתי לשנת 2016 עם הנגאובר מטורף ושני פסים. פיפי! (כמו שהצעירים אומרים). חודשיים אחרי, ואני עצבנית, עייפה ומשוגעת – עוד יותר מהרגיל. בקושי מצליחה לגרור את עצמי בבוקר לעבודה. כולם סביבי התחילו בריכולים שהשתניתי לרעה אבל לא רואים עדיין שום סממן מסגיר באמת של הריון, אז מתחילים לייחס לי כל מיני מחלות נפש ומחלות סופניות. מה שמציב אותי בדילמה שכל הריונית בשלבים הראשונים מתמודדת איתה: לספר לחבר'ה או להשאיר אותם לחשוב שעברתי ניתוח להגדלת חזה?
מצד אחד אני מתה להשוויץ, מצד שני אני מפחדת!
אני מלכת ההכחשות ואני יכולה לרוץ עם זה בכיף כמה חודשים טובים. לשמחתי הטבע בצד שלי - לא עליתי הרבה במשקל (רק בציצים, אבל את זה אני שוקלת לאמץ), ואני לא מקיאה בפרהסיה. אז למה לי לספר לעולם מה קורה לי ברחם?
מצד שני, איך לא לספר על דבר כזה גדול ומשמח? הרי אני בחורה ואני חיה בשביל לספר ולהשוויץ בפייסבוק בכמה אושר ועניין יש לי בחיים (זהו שלא). אז מה, עד שבאמת קורה משהו מעניין - אני לא אעדכן באיזה סטטוס סוחט לייקים?
בעולם אידיאלי, מה שהיה יכול להיות ממש אחלה זה להיכנס להריון ולהעביר תשעה חודשים בלי אף דוד סקרן ברדיוס שצריך לדעת שעשיתי סקס ומתי. לעבור את המסע הזה בלי שיראו עלינו סימנים, ואני לא מדברת רק על הנחות בגזרת הבחילות-הקאות-כאבים. הייתי שמחה אם הייתי יכולה לשמור לעצמי את זכות השתיקה עד מתי שאחליט לצאת מהארון עם ההריון. כך גם אוכל להימנע מידיים זרות ושעירות שנשלחות אל עבר הבטן בלי התראה או רשות כאילו הייתי פינת ליטוף בצפארי.
במקום, אני בעיקר עסוקה בלפזר שלל שקרים לבנים לכל הסביבה, שמתחילים בשקר קשה כמו "לא בא לי סושי (עאלק) או "החלטתי להפסיק עם TRX, עברתי ליוגה" (אה-אה). בקיצור גם האלטרניבה להסתיר היא מתישה ומעייפת.
אז מה בחרתי לעשות בסוף? ובכן, אחרי ריבים רבים שלי עם עצמי (עם כל השתוללות ההורמונים שתקפה לאחרונה, אני ועצמי רבות הרבה יותר) - לקחתי צד. בחרתי לפתוח את הפה ולא לשמור יותר בבטן ולספר לכל העולם הכול.
אז נעים מאוד, אני עינת אקר, בת 35, מוזיקאית ותסריטאית, ואני בהיריון שני. נכנסתי להיריון בליל הסילבסטר. הקאתי בלי הפסקה. היו לי 4,223 רגעי בחילות בשעה. סבלתי מכאבי ראש, כאבי בטן, וכאבי תחת. אחרי שגיליתי שאני בהיריון, עישנתי עוד שבוע מרוב לחץ. אין לילה שאני לא עושה פיפי בכל רבע שעה עגולה. אני שוקלת לקנות קטטר או לגנוב לילד הגדול שלי את הסיר. התמכרתי למשמשים, לחמוצים, לעגבניות שרי ולסודה. השתנה לי הטעם באוכל, שתייה ואנשים. ארוחת הבוקר המועדפת עליי היא במבה אדומה (גם בארבע בבוקר). התחמקתי מכמה חברים טובים רק בגלל הבושם שלהם. אין לי חשק מיני בכלל או שיש לי חשק מיני של יו הפנר. הציצים שלי בגודל DD, אין לי יותר חזיות שעולות עליי. וזהו בערך. עכשיו כשאתם יודעים הכול. אפשר להתקדם?