איך מתמודדים עם לידה של תינוק לא חי?
אבל מעבר לנתונים היבשים, איך מתמודדים עם לידה של תינוק לא חי? בגילוי לב נדיר ובכנות מצמררת מספרת קרן על הלידה השקטה שעברה – שלמרבה הצער, מהווה רק חלק מהיסטוריה מיילדותית כואבת. "נתחיל מהדבר הכי חשוב: יש לי ילד בריא בבית. הכאב שלי על ההריונות שאיבדתי אמנם לא נעלם בזכותו, אבל הוא נותן לי כוחות להמשיך". פרט להריון שבסיומו נולד בנה, עברה קרן עוד שלושה הריונות, שכולם הסתיימו בצורה עגומה. הריון אחד הסתיים בהפלה טבעית בשבוע מוקדם, הריון נוסף הסתיים בלידת תינוקת מתה בלידה שקטה בשבוע 20, וביום שבו שוחחתי עמה היא עברה גרידה נוספת, לאחר שהעובר שברחמה חדל להתפתח בשבוע העשירי להריון.
"בעוד כמה שעות אני נכנסת לגרידה. בהריון הזה, שהוא ההריון הרביעי שלי, כבר הייתי במעקב צמוד והדוק ממש מההתחלה, הזרקתי קלקסן (מדלל דם שמשמש לטיפול בנשים עם היסטוריה של הפלות על רקע של קרישיות יתר, רש"ז), קיבלתי תמיכה הורמונלית – ועדיין, הרגשתי שמשהו לא בסדר, ולצערי גם צדקתי. כשבדקו אותי ואמרו לי שאכן הדופק הפסיק זה אמנם היכה בי, אבל לא הפתיע אותי. כמובן שלא קל לי, אבל בהריון הקודם זה היה הרבה, הרבה יותר קשה. אז כבר הרגשתי תנועות, כבר ידעתי שזו בת, והאבדן היה הרבה יותר מוחשי.
למה הילדה לא זזה?
באיזשהו מקום כבר ידעתי שהבשורות לא טובות, אבל עוד לא עיכלתי. היא ביקשה שאחכה, והלכה לחפש רופא אחר. בזמן הזה התחלתי לבכות בכי נוראי, לבד בחדר. בשלב הזה חברה שלי התקשרה במקרה, בכיתי לה בטלפון ואמרתי לה שהילדה שלי מתה, שיש לי תינוקת מתה בבטן. היא אמרה שהיא מיד מגיעה. אפילו לבעלי עוד לא התקשרתי עדיין, כי קיוויתי שזו טעות.
"בינתיים הרופאה חזרה, והייתה מאוד רגישה ואמפתית. היא הביאה לי כוס מים, ולקחה אותי למומחה שהיה במרפאה באותו יום, עם מכשיר אולטרסאונד מתקדם. הרופא פתח את הדלת ואמר שיש עוד שתי נשים לפניי בתור. התיישבתי על הרצפה ובכיתי בכי נוראי, לא האמנתי שככה הוא מדבר אליי כשאני במצב כזה. האישה שהייתה לפניי ויתרה לי על התור, וברגע שהוא פתח שוב את הדלת נכנסתי להיבדק. אני לעולם לא אשכח את המשפט שהוא אמר לי: 'לצערי אני לא איש של בשורות, אין דופק'. אם איכשהו ניסיתי להחזיק תקווה, באותו רגע הרגשתי שאני נופלת לתהום מאוד גדולה, פשוט לא הצלחתי להפסיק לבכות. ניסיתי לשאול אותו מה עושים עכשיו, איך אני נפטרת מזה, ובמקום לענות לי הוא שלח אותי חזרה לרופאת המיון שבדקה אותי קודם. יצאתי מהחדר, והרגשתי שאני לא יכולה להישאר שם שנייה אחת נוספת, עם כל הנשים בהריון מסביב. רצתי מהמרפאה לפארק הירקון, קרסתי שם על הדשא ופשוט בכיתי כמו מטורפת. בינתיים החברה שלי הגיעה וחיפשה אותי, וביקשתי שתבוא לפארק. היא הרימה אותי, הרגיעה אותי קצת וחזרנו יחד למרפאה כדי לראות מה עושים עכשיו, איך מסיימים את הסיפור הזה וממשיכים הלאה.
"נכנסתי למיטה ופשוט לא יצאתי ממנה"
"במוצאי שבת, ממש כמה שעות לפני הגרידה, הרגשתי כאב מאוד חזק בבטן. נכנסתי לשירותים, אבל תוך שניות הכאב התחזק ברמות מטורפות, הרבה יותר גרוע מצירים. קראתי לבעלי, פשוט לא יכולתי לזוז. הוא הרים אותי למיטה, וביקשתי שיתקשר לבית החולים וישאל מה לעשות. תוך כדי שהוא איתם בטלפון, הרגשתי שיורדים לי המים. הזעקנו את ההורים שלי, וכשקמתי איכשהו להתלבש יצא ממני שטף של דם שפשוט לא הפסיק. למרות שאיכילוב הרבה יותר קרוב, נסענו לאסף הרופא, כי התיק והכל היה שם, ועדיין האמנתי שיעשו לי את הגרידה, ויחסכו ממני את הלידה. איכשהו הגעתי מהאוטו למיון, וכשהרופא בדק אותי הוא אמר שזו אכן ירידת מים ודימום פעיל, ושאני חייבת להיכנס מיד לחדר לידה. לא האמנתי שזה קורה לי: לא חיכיתי עד עכשיו, לא עברתי את הימים האלה של הסיוט כדי ללדת בחדר לידה, אני צריכה הרי לעבור גרידה כמו שהבטיחו לי – אבל פשוט לא הייתה ברירה.
לא רציתי להחזיק את התינוק בלידה כזו
"משם, התחיל הסיוט. 12 שעות הייתי בחדר לידה, כשבחדרים מסביבי אני שומעת תינוקות נולדים, אמהות לוחצות, ואני אומרת לבעלי שוב ושוב: 'אני הולכת ללדת ילדה מתה'. באמצע כל הכאבים והקושי, אני באמת לא יודעת מאיפה, הבליחה לי פתאום בדיחה שחורה. אבל בתחילת ההריון הייתי נוסעת לעבודה באוטובוס והיו לי בחילות, אז קנינו לי אוטו, אז שאלתי את בעלי אם עכשיו, כשכבר אין הריון, אני צריכה להחזיר את האוטו. התחלנו לצחוק, זה היה הכי מוזר בעולם בסיטואציה הזו.
"אני יודעת שיש נשים שמבקשות לראות או אפילו להחזיק את התינוק בלידה כזו, אבל אני סירבתי. דיברתי על התינוקת, שעד לפני כמה ימים הייתה 'הבת שלי', כעל 'הדבר הזה', ניסיתי להיות כמה שיותר מנותקת וביקשתי שלא יראו לי אותה אפילו. תחושת האבדן הייתה עצומה, במיוחד שאחותי הקטנה נולדה פגה במשקל 700 גרם - רק 200 גרם יותר מהילדה שאיבדתי, ולא רציתי לראות, להרגיש מה קורה, לדעת שבנסיבות אחרות אפשר היה אולי להציל אותה.
"כשקורה דבר כזה, אנשים מנסים לנחם, להגיד שיש מקרים יותר קשים: מספרים לך על מישהי שזה קרה לה יותר מפעם אחת, או מישהי שאיבדה עובר בחודש תשיעי, אבל ההשוואות האלה לא תקפות בעיניי. הכאב שלי כואב לי ב-100%, וממש לא משנה לי מה קורה לאנשים אחרים. מבחינתי, יותר גרוע מזה לא יכול להיות. אבל עם הקושי, הבחירה שלי שכלתנית, והיא לא ליפול ולהמשיך הלאה. יש לי ילד שצריך אותי, ואני לא מוכנה שתהיה לו אמא שבורה. התרופה שלי היא להיכנס שוב להריון, גם אחרי ההפלה הזו אני מתכוונת להיכנס להריון ברגע שאוכל, ומאמינה ויודעת שיהיה בסדר. אני יודעת שיהיו לי עוד ילדים, שלבן שלי יהיו אחים, וזה מה שמחזיק אותי".
ואיך זה נראה מהזווית של אנשי המקצוע? גם אצלם, מדובר בחוויה לא קלה בלשון המעטה. "לפני כשנה יצא לי ללוות לידה שקטה, והרגשתי שזה ממוטט אותי, לא רק נפשית אלא ממש פיזית, לשבוע שלם", אומרת אורית הלפגוט: דולה, רפלקסולוגית ומטפלת ברפואה משלימה המתמחה בהריון ולידה. "אם אחרי לידה רגילה אני נשארת עם תחושת האוקסיטוצין שבאוויר, אותה תחושת אהבה שממלאת אותי וגורמת לי ממש להרגיש שאני כאילו מרחפת באוויר, אחרי לידה שקטה לבי נשאר עם הזוג, אני מרגישה שאני נסחפת איתם למקום של האובדן היקר מכל וזה משפיע עליי, על התפקוד שלי. אחרי אותה לידה נסעתי הביתה וכל מה שראיתי לנגד עיניי היה את הרגע שבו אני אחבק את הבנות שלי ולא ארפה. הצוותים בחדרי הלידה בארץ מנסים כמובן להיות אמפתיים ורגישים ככל הניתן כלפי יולדות במצב הבלתי אפשרי הזה, ומשתדלים למשל להקצות להן חדר לידה מרוחק כדי שלא תיחשפנה לקולות של לידות שמחות מהחדרים הסמוכים, אבל אין להם תמיד את הזמן וההכשרה המתאימה להתמודד עם הסיטואציה הקשה הזו. בבתי החולים אמנם יש עובדות סוציאליות שמיומנות בטיפול בנשים במצבי משבר כאלו, אבל הן לא נמצאות במשך כל שעות היממה, ואישה שעוברת חוויה כזו יכולה לעבור כמה שעות ואפילו כמה ימים עד שתקבל סיוע נפשי מתאים".
>> מה הן הזכויות של אישה שחוותה לידה שקטה?
>> לידות טראומטיות מחייבות טיפול