עברו שנתיים.
כשסבתי היקרה והאהובה חלתה בסרטן, היא נהגה לספר כל מי שדרש בשלומה שזה סופני. כששאלנו אותה למה היא מספרת שהיא חולה במחלה סופנית, ענתה בהומור שאפיין אותה: "למה גנבתי את זה? פגעתי במישהו?".
רבים מאלו שמנסים להיכנס להריון ללא הצלחה, ואנחנו ביניהם, נוטים לשמור על סודיות ונמנעים מלשתף ולחלוק עם הסובבים אותנו. האם פגענו במישהו כשאנו מתמודדים עם המציאות המורכבת הזו? לא. אבל זה לא נעים לשמוע על זוג שמנסה וקשה לו, אז אנחנו נמנעים.
לפי הרפואה המערבית הקונבנציונאלית, כעבור שנה של ניסיונות, מומלץ לזוג להתחיל בהזרעות ובהפריה. טיפולים הנתפסים בעינינו כפולשניים, חודרניים, כאלה שמסירים שליטה מהאישה על גופה, ומתערבים במחזור הטבעי. זו הסיבה שבחרנו להימנע מהם, בחרנו להמשיך ולשמור על השליטה בחיינו אצלנו, מתוך הבנה שהשליטה והשחרור משחקים תפקיד חשוב בניסיונות להרות. יש לציין, שבחרנו בהחלטה זו לאחר שבבדיקות השונות לא נמצא מקור פיזי לסיבה בגינה אין הריון.
ובכל זאת, עם כל חודש שעובר, התסכול עולה, האכזבה מתעצמת והכאב, אוי... זה כואב... כמו שרק זוגות שמנסים להביא ילד לעולם חודש אחר חודש יכולים להבין, גבר שמחכה לאבהות ואישה בתשוקה לאימהות שלא ממומשים.
אז כן, כואב לנו, אבל זה לא הופך אותנו למסכנים.
אני יכולה לספר על אהבתי ליוגה הנשית שעוזרת לי למצוא את הכוח שבתוכי, על הדיקור הסיני, על ה"שיקוי" שהכינה לנו שכנה, על תפילות מכרינו בקברי צדיקים, על ניתוח שבעלי עבר, על הרופא המומחה שאמי סדרה לי, זה שהייתי פשוט חייבת לפגוש, על מתקשרת מדהימה, על המדיטציה, על הדמיון המודרך, על הסקס שיש לו מטרה אחת ברורה, על ערכות הביוץ, ערכות לבדיקת הריון, על מדידת חום השחר, על תזונה נכונה, על הפניות לא ממומשות לטיפולים הורמונאליים, על משפטים נבובים שאומרים "כשתשחררי זה יקרה", על... ועל... ועל...
יש בי המון ההערכה לכל אלו כי כל פרט עזר לנו למצוא עוד את הכוח שיש בנו, להכיר טוב יותר את עצמנו, את הפחדים והאהבה העצמית. אבל, בואו נדבר עלינו כחברה.
הרבה פעמים כשחברים רוצים להודיע לנו על הריון, מצטרפת להודעה מבט נבוך, ומשפטים מבולבלים שחצי מבקשים סליחה. על מה?! אתם בהריון! איזו שמחה! למה להימנע מלספר? מדוע צריך חצי להתנצל? זה תמוה בעיניי. כולנו עוברים דרך כלשהי, וזאת הדרך שלנו. אז אם נכניס פנימה מסכנות, ככה היא גם תהיה. יש דרך אחרת, דרך בה אנו כחברה לא נראה באלו שמנסים להרות כקבוצה "חלשה", נהפוך הוא. אם נתחבר לחוזק של כל זוג, נשקף את העוצמה שמלווה אותם, ופשוט נשנה את הגישה לגישה שמתחברת לעוצמה. כך נוכל לצאת מאותן סיסמאות של עשה, אל תעשה, ולתמוך באלו שעדיין שם באהבה ובכבוד. ההבנה כי כל אדם הוא אדם בזכות מי שהוא ולא בזכות הקושי שמאפיין אותו חשובה ומאפשרת פשוט להיות. לצעוד בנתיב החיים עם קבלה של האחר תוך קבלה עצמית.
בעלי ואני, בחרנו ליצוק פנימה הכל, גם את הכאב, אבל גם את השמחה. ובעיניים דומעות, כן, כי כואב לי, אני עדיין יכולה לאהוב, לחבק, להכיל, לצחוק, להיות אני, ואני זה לא הניסיונות להרות. אני אותה יעל שתמיד הייתי (אולי רק מקומטת יותר), ואני מבינה שהכוח להתמודד נמצא בתוכי, בתוכנו, והוא שם אצל כל אדם. כי עצם הבחירה להמשיך ולנסות, עצם הבחירה לא לוותר זאת עוצמה בפני עצמה, אז בואו נתחבר אליה.
מקווה שכל זוג ימצא את הדרך למימוש החלום ההורי בדרכו שלו. אני מחבקת, ואוהבת כל אחד ואחת מכם, אתם גיבורים!
אתם מוזמנים לשתף בסיפור שלכם, לחלוק איתנו ויחד נוכל ליצור קהילה של תמיכה ואהבה: yaelyoga8@gmail.com