"כנראה שמרוב אוקסיטוצין בהנקות נהייתי יותר חרמנית מהרגיל"
"לקח לנו כמעט שנה לחזור לשכב, וגם אז זה לא היה משהו. הלידה שלי הייתה קשה, איומה אפילו, עם ואקום וקרעים שלקח לרופא כמעט שעתיים לתפור. הייתי מלאת תפרים, מבוצקת כולי, ההנקה הלכה ממש קשה בשבועות הראשונים ואם לא הייתי קובעת מראש, עוד לפני הלידה, תור לרופא, אין סיכוי שהייתי הולכת. כשישבתי אצלו והוא אמר לי שאני יכולה 'לחזור למיטה עם בעלך' (הרופא שלי ג'נטלמן) פשוט צחקתי לו בפנים – זה היה הדבר האחרון שחשבתי עליו".
"למרות שמאוד רצינו לעשות משהו עוד קודם, היינו חנונים וחיכינו שהרופאה שלי תבדוק ותאשר שהכל בסדר שם. בעלי היה די להוט (די מפתיע בהתחשב בעובדה שהוא היה בלידה וראה ה-כ-ל, וגם בעובדה שהייתי 15 קילו מעל המשקל שלי במשך חודשים ארוכים אחרי הלידה), וכל הזמן אמר לי: 'הייתי חובש בצבא ואני אומר לך שהכל בסדר, מה את צריכה לחכות לרופאה שלך?'".
"כנראה שמרוב אוקסיטוצין בהנקות נהייתי יותר חרמנית מהרגיל, כי פשוט לא היה מצב לחכות שישה שבועות. אני יודעת שזה לא בריא ולא מומלץ, אבל משהו כמו שבועיים אחרי שחזרתי מבית החולים כבר חזרנו לשכב כמעט כמו לפני הלידה – רק שהפעם הקפדתי הרבה יותר על הגלולות שלי...".
"עדיין לא. הבת שלי תכף בת חצי שנה, ואין לי אומץ. ניסינו כמה פעמים, ברור, אבל כשהוא רק מתקרב אליי אני מתכווצת כולי, עולים לי פלאשבקים של כאב מהלידה ומהימים שאחריה ואני לא מסוגלת. אנחנו עושים דברים אחרים כמובן, בואו נגיד שהוא לא נשאר מקופח וגם אני לא, אבל חדירה מלאה אני פשוט לא מסוגלת עדיין".
"הרגשתי יותר כמו מחלבה ניידת ופחות כמו אישה סקסית"
"אנחנו עובדים על זה. אני חודשיים אחרי לידה, לפני שבוע הייתי אצל הרופאה שלי ולשמחתי היא הייתה מאוד סבלנית ועדינה. אמרתי לה שאני מתה מפחד, והיא נתנה לי כל מיני טיפים חשובים – למשל, לדאוג לשמן או ג'ל כדי שלפחות בהתחלה לא יהיה חיכוך, להכין את בעלי שיכול להיות שזה לא יצליח בפעמים הראשונות ובעיקר לא גרמה לי להרגיש כמו פריג'ידית שרק מחפשת תירוצים להתחמק".
"חצי שנה בערך. אני יודעת שזה קצת הרבה, ושרוב הזוגות מתחילים לשכב הרבה קודם, אבל השילוב של העייפות המטורפת, הדחייה שלי מהגוף שלי (למרות שבעלי הפסיכי טוען שאני הכי יפה שהייתי אי פעם), הציצים שלא הפסיקו לטפטף חלב בכל פעם שהוא רק התקרב אליי – פשוט הרגשתי יותר כמו מחלבה ניידת ופחות כמו אישה סקסית. אחרי חצי שנה הבנו שאם לא נתאמץ זה לא יקרה, ושימי הזרימה הספונטנית עברו חלפו להם ברגע שחתמנו על התינוק בבית חולים, ולכן הזמנו צימר, שריינו את סבתא ונסענו 'לשקם את היחסים'".
"וואלה, לא זוכרת. לא היה תאריך אחד שאפשר להצביע עליו, זה היה תהליכי – בהתחלה רק נשיקות ומזמוזים, לאט לאט עלינו מדרגה – זה קצת כמו שיש לך חבר בתיכון, את מאוד רוצה ומאוד מפחדת, מתחילים ומפסיקים כמה פעמים עד שמתישהו זה פשוט קורה".