היינו מאוהבים בו, בגיא שלנו, והתרגשנו מכל החוויה הזו הראשונית של יצירת חיים, התמוגגנו מכל תנועה חדשה והסתכלנו עליו בעיניים נדהמות. עם זאת, הלילות היו קשים, גיא לא ישן יותר מעשרים דקות ברצף, ואני הייתי על סף התמוטטות מעייפות. כולם אמרו לי שאם אני רוצה לישון שעתיים רצוף, כדאי שאשים אותו על הבטן, כך ארוויח עוד זמן שינה שכן גיא יישן טוב יותר. כל החברות שלי, קרובי המשפחה ולמעשה כל ההורים סביבי שכבר גידלו ילדים גדולים טענו שהשכיבו על הבטן באופן קבוע.
"גיא התרגל לישון על הבטן ואני חזרתי לעצמי"
בסופו של דבר נשברתי והשכבתי את גיא על הבטן, והפלא ופלא - הילד התחיל לישון שעות רצופות. אני חזרתי לעצמי והתאוששתי, וכך גיא התרגל לישון על הבטן, כמו מיליוני תינוקות בעולם. אמנם ידעתי שזה לא מומלץ, חשבתי שזה קשור לנושא הפליטות, אבל מי חשב על זה? העיקר שיישן טוב אחרי תקופה ארוכה שלא ישן כמעט בכלל.
כך חלפו להם ארבעה וחצי חודשים וחופשת הלידה הסתיימה. הכנסתי את גיא למשפחתון שנמצא ממש מול הבית שלנו, והייתי מאושרת. הכול בסדר, יש לי תינוק מקסים, ואני אמא. אושר גדול.
שלושה שבועות לאחר מכן, ב-12.12.2010, עולמי התהפך והתעוררתי ליום הנורא ביותר חיי. בחוץ השתוללה סערה נוראית, גשמים ורוחות עזות, ואני זוכרת שבזמן שהייתי בעבודה, עברה מחשבה בראשי שאולי לא הלבשתי את גיא מספיק חם, למרות שהיה לבוש במספר שכבות.
בתום יום העבודה, בשעה 16:00 כהרגלי, יצאתי מהעבודה כדי לאסוף את גיא, כשלפתע צלצל הטלפון ואני מזהה שיחה מהמטפלת. עניתי , וכל מה ששמעתי מהעבר השני היו צרחות מטורפות, אבל הצלחתי לשמוע את המילים הארורות: "תבואי מהר! הבן שלך לא מתעורר, הוא לא נושם!".
את הרגעים הבאים לא אשכח כל חיי. תחושת אימה נוראית, פחד אלוהים ותחושה של נפילה לתהום ללאה תחתית, צרחתי באוטו זעקות שבר כמו של חיה, נהגתי כמו מטורפת כדי להגיע אל גיא ולהציל אותו. זרקתי את האוטו על המדרכה, השארתי דלת פתוחה ורצתי כאחוזת אמוק אל הגן, כשבזווית העין אני רואה אמבולנס מגיע.
אבל הבכי הזה לא הגיע. היה שקט מוחלט. הוא ישן. לא בכה. לא השתעל. ורק המשיך לישון. גיא הלך לעולמו והוא בן חמישה חודשים וארבעה ימים.
הסטטיסטיקה חזקה מכל
אחר כך, הכל נראה כמו סרט שאינו קשור אלינו. אני זוכרת משטרה, פרופסור בבית חולים שמחזיק לי את היד, עובדות סוציאליות ואחיות שמחבקות אותי, וכולם בוכים ללא הפסק. המשפחה מרוסקת וכאן למעשה רק מתחיל לו האתגר הגדול שנקרא להמשיך לחיות.
איבדנו את הדבר היקר לנו בעולם לדבר הנורא הזה שנקרא "מוות בעריסה". אני כותבת את השורות האלה כי זה חשוב לי שכולם יידעו. אני יודעת שמיליארדי תינוקות ישנים על הבטן ולא קורה להם כלום, וזה נכון שאין הוכחה מדעית שמסבירה למה זה קורה - אבל הסטטיסטיקה חזקה מכל: 95 אחוזים מהתינוקות שנפטרו ממוות בעריסה, נמצאו כשהם ישנים על הבטן, לכן זה גם מוגדר כגורם סיכון מספר אחת למוות בעריסה.
במדינות בהן ערכו קמפיינים מקיפים לסיכון בהשכבה על הבטן ולדרישה להשכבה על הגב, הורידו בעשרות אחוזים את מספר המקרים של מוות בעריסה. לו היו אומרים לכם בדיוק את שני המשפטים האלה בתקיפות ובחדות, האם הייתם ממשיכים להשכיב את ילדיכם על הבטן בשעת שינה? לא! גם אני לא!
חשוב לדעת: גורמי הסיכון למוות בעריסה לפי סטטיסטיקת המקרים שקרו:
1. השכבה על הבטן בעת שינה. תשכיבו על הגב, על מזרן נוקשה ושמיכה מתוחה.
2. עישון בסביבת התינוק.
3. חפצים מיותרים הנמצאים במיטת התינוק. נקו את המיטה מצעצועים וחפצים.
4. חימום יתר של החדר. שימרו על סביבה נעימה 22 מעלות.
5. הנקה יכולה להוריד את הסיכון למוות בעריסה וגם מוצץ.
אני מאחלת בריאות לכל התינוקות הרכים.
אמא של גיא זכרו לברכה (ושל אלון ונגה), עצובה ומתגעגעת לעולמים.
* תודה לעמותת ״עתיד״, בראשותה של ד״ר ענת שץ, שהעניקה לנו תמיכה. ענת היא מנהלת מחלקה נשימתית בשערי צדק בירושלים והקדישה את חייה בארץ לחקר הנושא.