החלטתי שכרגע אני משהה את עניין הזוגיות ופועלת להביא ילד לבד. לא בהכרח לבד לבד, אבל לא במסגרת תא משפחתי קונבציונאלי. עכשיו רק נותר להחליט באיזו מסגרת כן. לא פשוט. זו החלטה מורכבת, קשה, משפיעה, כזו שתלך איתי לכל החיים ותשפיע עליי ועליו, או עליה, או עליהם. תאומים?! הרי כל חיי ייחלתי לבת, כזו שאפשר לעשות לה קוקיות. ואם ייצא בן, הוא יצטרך ללמוד לאהוב קוקיות,.ואם ייצאו שניים- הם יעשו קוקיות אחד לשני, כי אני בטח אנוח בכל דקה פנויה.
אז מה עושים עכשיו? האם הולכים לבד, ישר לתור של קבלת תרומה מבנק הזרע? או שאולי דווקא לבחור בהורות משותפת? לכל מסלול יש את היתרונות והחסרונות שלו. ולכל מסלול יש עשרות שאלות ותחושות שמציפות. משהו אחד בטוח - אין דרך טובה יותר וטובה פחות. יש דרך שמתאימה לי יותר ומתאימה לי פחות. אני רק צריכה להחליט מה הכי מתאים. פשוט, הא?
המטרה היא להגיע להחלטה שאהיה שלמה איתה לאורך כל הדרך. כזו שלא תגרום לי להביט לאחור ולחשוב "מה עוללתי?". רק המחשבה הזו שוקלת טון לבדה.
אם הייתי צריכה להגדיר את עצמי באמצעות כמה תכונות דומיננטיות, בטוח שאחת מהן, כמעט הראשונה ברשימה, הייתה "עצמאית". ברוב המקרים והסיטואציות בחיי, אני יודעת בדיוק מה אני רוצה. אמרתי ברוב? התכוונתי בהכול. אני בהחלט מתייעצת גם עם אחרים, אבל בהסתכלות לאחור אני מגלה שבסוף אני זו שידעתי תמיד מה טוב ומתאים לי ולכן גם מאוד משתדלת להקשיב לבטן שלי..
אם אבחר בתרומה מבנק הזרע, הילד יהיה רק שלי, מה שיאפשר לי לקחת כל החלטה לבדי, מבלי לתת דין וחשבון, מבלי שאף אחד אחר יחלוק עליי. כך אוכל לגדל לבד, להחליט על נתיב חינוכי, לבחור את השם לבד, ולעשות הכל לבד. עבורי זה יתרון גדול. מצד שני, הוא גם מהר מאוד הופך לחיסרון. – כי אין עם מי לחלוק, להתלבט, לשתף. אה, וגם אין מי שיקום איתי בלילה.
אז הפעם לא רציתי להיות פזיזה והחלטתי לבדוק כל כיוון אפשרי. חשבתי על הורות משותפת. אבל איך לעזאזל בוחרים פרטנר להורות? מאיפה להתחיל? חשבתי לעצמי שזה חייב להיות מישהו שאתחבר אליו ברמה האישית, שיהיה בינינו מכנה משותף כלשהוא אם אנחנו בכל זאת מכוונים לגדל ילד ביחד, אחד כזה עם קווי מחשבה משותפים לשלי, שאפשר לפתח אתו שיחה. אבל מה עוד? כמה זמן אני בכלל אמורה להכיר אדם כדי להחליט שהוא יכול להיות אבא טוב לילד שלי? כדי להחליט שהוא יכול להיות שותף מלא בכל שארית חיי?
"סליחה אתה אחרון בתור? אולי אתה רוצה להיות אבא לילד שלי?"
ועזבו את זה, איפה אני מתחילה לחפש את הבחור הזה? ובכן, התשובה הפעם הייתה הרבה יותר פשוטה מהשאלה. כמו ברוב המקרים - כשמחפשים משהו, או בעיקר מישהו, מחפשים אותו באינטרנט. למדיה האינטרנטית פיתחתי אנטי עוד מתקופת חיפושי הזוגיות שלי. הכל נראה לי שם כל כך קר ומנוכר וגדול ומאיים. עם זאת, הפעם הבנתי שאין ברירה וזו הדרך.
היו אפילו כמה גברים שהייתי שמחה להכיר לטובת העניין שלשמו התכנסנו. עשיתי צעד. פניתי. ניסיתי, ויצאתי מהבית לדייט עם כמה "אבות פוטנציאליים". מוזר. מאוד מאוד מוזר. מין פורמט כלאיים שלא ידעתי איך לאכול אותו. מצד אחד, נדרש מישהו שימצא חן בעינייך באיזשהוא אופן. אבל לא לצרכי חתונה ולהביא אותו הביתה. למטרה אחרת לגמרי. בערך. ובכל זאת, זה מרגיש ממש כמו "דייט" לכל דבר ועניין. קבענו בבית קפה. מה לובשים? משהו שמשדר רצינות וכבוד. לא חתונה ובופה.
אפילו פגשתי בחור שדי מצא חן בעיניי וחשבתי שאפשר לקדם את העניין. אבל מפגישה לפגישה עלו דברים שגרמו לי לחשוב שצריכה הכרות מאוד מעמיקה על מנת להחליט על אב ילדי. ואיפשהוא בדרך הוא גם רצה ש"ננסה קודם להיות בזוגיות". אבל הרי לא לשם כך התכנסנו.
ופה נתקענו. הוא רצה לקדם את העניין ואני רציתי זמן. עוד להכיר. עוד להבין, עוד לבדוק.
ואז, אז התחילו החלומות בלילה. מה יקרה אם לא נסכים על החינוך? ומה אם לא נסתדר? ומה אם ירצה לגור בעיר אחרת? או חלילה בארץ אחרת? ומה אם תהיה לו בת/בן זוג שירצו לקחת חלק פעיל בחינוך?
הופנו אליי הרבה שאלות, גם מהסביבה וגם מהמשפחה. וגם שאלות שאני הפניתי לעצמי. שאלות אמיתיות ומפחידות וחשובות שאי אפשר להתעלם מהן. העיקרית שבהן והקשה לעיכול הייתה: "מה תגידי לו שהוא ישאל מי זה אבא שלו? שאלת המחץ. חושבת. זו לא שאלה שאפשר להכניס לארון. לטאטא מתחת לשטיח. זו שאלה שצריכה להמציא לה תשובה הולמת לפני שאני מקבלת החלטה סופית. אבל אני יודעת מה אגיד. מה שאני תמיד אומרת. את האמת. אין לו אבא. יש לו רק אמא.
בפעם הקודמת: מה גורם לבת 34 להביא ילד לבדה?