מטרת הלידה להתאים לצרכי המערכת. באמת?
נכון שאפשר לומר ש״זו רק תוכנית ריאליטי, מה את עושה עניין?״ . אבל עבורי, כאישה וכדולה, מאוד קשה לראות את הגישה הרווחת ללידה, והיה לי קשה לראות איך ממסחרים לידה. אני ראיתי בתוכנית בעיקר לידה שצבועה בהרבה מאוד גוונים של פחד וחרדה. בכל אחת מהלידות, ראינו איך לוקחים אותה מהאישה ומנכסים אותה למערכת הרפואית – כך שהלידה תתאים לצרכי המערכת.
זה כבר עשרות שנים שבונים לנו בסרטים תמונה מעוותת של איך לידה נראית: לרוב מדובר ב אירוע חירום, מלחיץ, רפואי, כשהאישה עם הרגליים למעלה וכל התהליך לוקח בערך חמש דקות (וזה כמובן אם ההפקה החליטה להיות נדיבה באותו יום). מדובר בנראטיבים שגויים שמחלחלים מכל מקום אפשרי לתת מודע שלנו כחברה.
במסגרת המקצוע שלי כמלווה בלידות, אני פוגשת נשים רבות שחרדות מהכאב, פוחדות מניתוח, וחוששות מלידה בחוסר אונים. ואז מגיעה לה כאמור "בייבי בום" שמתיימרת להראות לנו איך נראית לידה ״אמיתית״ .וזה מרתיח אותי שעכשיו זה באמת הופך לעובדה קיימת. כן, ככה יולדים. והנה לראייה: הם משתמשים בנשים אמיתיות ולא שחקניות. אז כנראה שככה זה באמת. מה, לא?
אז אני כאן לומר שברור שלא. לידה היא אירוע טבעי, נורמלי ובריא (על פי רוב). מדובר כמובן בתהליך פיזיולוגי, אבל לידה היא גם תהליך שדורש התכנסות פנימה, מרחב אינטימי ותמיכה. תהליך רגשי, ונפשי שבעקבותיו נולד תינוק ונוצרת משפחה. וזה תהליך שדורש זמן ומרחב וראוי לכבד אותו.
חשוב להבין שלידה היא לא רק בשביל לעשות תינוקות. לידה היא כדי לעשות אמהות חזקות, מסוגלות, שסומכות על עצמן, ומכירות את העוצמה הפנימית שלהן" כשהמערכת הרפואית מנכסת לעצמה את הלידה, מנהלת אותה ומחליטה החלטות, לעיתים בלי לשתף אפילו את היולדת, אולי זה לוקח מהן גם את הפוטנציאל לסמוך על עצמן עם עוצמה ומצפן פנימי?
אישה בלידה צריכה תמיכה
בא לי לצעוק שאפשר אחרת. אני בעד לתת לאישה בלידה טבעית זמן לייצר צירים וללדת בקצב שלה. לעזור לה להתמודד עם הכאב, להנחות אותה לקום מהמיטה, להתהלך בחדר, לעזור לה להתמודד עם הכאב ולהרגיע אותה כדי שהיא תזכור לנשום, תעזור לעצמה ולעובר שלה. אישה בשעת לידה, צריכה בעיקר תמיכה, שמישהו יהיה לצדה. יזכיר לה לנשום, יעזור לה להוריד את סף המתח ולהתמודד עם הכאב. מישהו שיגיד את הדבר הנכון ויזכיר לה שהיא יכולה ללדת.
כשצפיתי בתוכנית, מצאתי את עצמי נושמת נשימות ארוכות ועמוקות. לבי יצא אל האישה שסבלה בצירים. הייתה לי תחושה חזקה שמישהו צריך לגשת ולעזור לה להירגע. אבל אף אחד לא היה איתה!
הסדרה הזו מזכירה לכולנו עד כמה נשים ואמהות בדרך לא יודעות לקראת מה הן הולכות. הן מגיעות בלי ידע והכנה מתאימה לגבי תהליך הלידה, לגבי הגוף שלהן ולגבי מה הן יכולות לעשות כדי לעזור לעצמן. וכך, הן מגיעות לבית חולים ונכנעות למערכת הרפואית שמנהלת כל ציר, מקדמת עניינים, מתקנת, בודקת ובדרך לוקחת מהן את התהליך. ככה נשים יולדות היום, ומפספסות כל כך הרבה.
תאמיני בזה: אפשר ללדת בטוב
הייתי רוצה לחיות בחברה שבה לידה היא חלק מהשיח ומקבלת את המקום הראוי לה. שיולדת מגיעה מוכנה רגשית ופיזית לתהליך הלידה, ופוגשת מערכת שמכבדת אותה ואת הצרכים שלה. שנשים יודעות שהן יודעות ללדת. אשמח מאוד אם בפרקים הבאים של התוכנית נזכה גם לראות לידות אחרות. זוויות שונות ודרכי התמודדות שונות. הייתי רוצה שיהיה יותר דוקו ופחות ריאליטי. שלידה תחזור להיות תהליך בריא, מעצים, ונפלא שנמצא ביכולות שלנו הנשים לעשות.
* חופית מנו היא דולה, מלווה תהליכי היריון ולידה
>> הסדרה שנכנסת לחדר הלידה
>> הודו: צעדה תשעה ימים בקור מקפיא כדי ללדת