שילייה יקרה, עופי לי מהצורה
"המיתוס השקרי שמוכרים לכל אישה בהריון הוא שכאב הצירים נגמר מיד עם צאת התינוק לאוויר העולם, אז זהו שבמקרה שלי – הוא רק נמשך, כי השילייה נתקעה והיה צריך לתפור אותי ככה טוב טוב. במשך חצי שעה עוד התעסקו בדאון טאון שלי, ולא הספקתי בכלל להסתכל על התינוק הרך שבינתיים התעטף לו באהבה אצל אבא שלו. כל מה שעבר לי ברגעים הראשונים של מיד אחרי הלידה היה: 'אולי תוציאי את היד שלך מהוואגינה שלי ותיפטרי מהשילייה המזורגגת הזאת כבר!"
תגידי, נקרעתי?
"הלידה שלי הייתה די קצרה ולא מאוד טראומטית, ואני מייחסת את זה לעובדה שהמרדים כנראה נדלק עליי, והגיע לחדר בערך בשנייה שהעירוי הסתיים. לא ממש הרגשתי את הלחיצות, אבל כנראה שלחצתי לא רע, כי תוך כמה דקות הבת שלי הייתה בחוץ, עליי – אבל במקום לבכות מהתרגשות, שאלתי את המיילדת: 'תגידי, נקרעתי?'. בעלי אומר שהיינו צריכים לקרוא לילדה פרינאום".
אפשר להוציא את זה?
"כמה חיכיתי לו, כמה רציתי שיגיע כבר, אבל בסוף, אחרי יממה שלמה בחדר לידה ועוד שעתיים וחצי לחיצות שהוציאו לי את הנשמה, נתנו לי את הבן שלי – וכל מה שראיתי היה מלא נקודות שומן צהובות כאלה על האף שלו. אני בחיים לא אשכח שהמחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא אם אפשר להוציא לו את זה, כמו אצל קוסמטיקאית, אבל אז הוא התחיל לבכות וישר שכחתי מזה ונישקתי אותו".
כפפות בבקשה
"אני הבנאדם הכי אינסטניס עלי אדמות, ותמיד נורא פחדתי שיגעיל אותי לגעת בתינוק שלי, עם כל הדם והג'יפה הלבנה הזו, ותמיד אמרו לי שזה יהיה שונה, שכשאראה אותו אשכח מהכל. אבל זה לא קרה. אני קצת מתביישת להגיד, אבל כששמו אותו עליי, ליטפתי אותו בקצה האצבע, ורק חשבתי מתי כבר המיילדת תיקח אותו לנגב אותו קצת. מאז קצת עבר לי, אני מחליפה לו בלי כפפות, אבל זה עדיין קצת מבאס אותי שלא נהניתי כמו שצריך מהרגע הזה בחדר לידה".
10 אצבעות לי יש?
"קצת לפני הלידה שמעתי ממישהי שהבן שלה נולד עם שש אצבעות ביד אחת, ואיך שהניחו עליי את התינוקת התחלתי לספור לה באובססיביות את האצבעות, בידיים וברגליים, ולא נרגעתי. בגלל שהייתי מטושטשת מהלידה, והיה קצת חשוך בחדר, לא הייתי בטוחה שאני סופרת טוב, וביקשתי מבעלי, מאמא שלי ומהמיילדת לעזור לי ולספור שוב ושוב ושוב. תכלס, מזל שלא הזמינו לי פסיכיאטר, זה היה דבר די מוזר לעשות".
למה היא לא בוכה?
"הבת שלי תינוקת נורא רגועה, פשוט יש לה אופי כזה נוח, כלום לא מעצבן אותה או מציק לה. בחדר לידה היא בכתה שנייה, כאילו רק כדי שהמיילדת תסמן וי בטופס, ומיד השתתקה ופשוט הסתכלה עליי. ואני, במקום לשמוח שיש לי כזו ילדה טובה, התחלתי לבכות בהיסטריה ולצרוח: 'למה היא לא בוכה, היא מתה, תטפלו בה!', וכל זה בזמן שהיא שוכבת עליי בעיניים פקוחות וממסתכלת על האמא השרוטה שלה".
סוף סוף!!
"הייתה לי לידה נורא ארוכה, ובגלל שיש לי בעיה רפואית מסויימת אני לא יכולה לקבל אפידורל. חשבתי שאצליח ללדת טבעי, אחרי כמה צירים הבנתי שאין מצב ולקחתי פטידין – זה חומר מטשטש, שדי דומה לסמים קשים בהשפעה שלו, לפחות עליי. בכל מקרה, כשהתינוקת יצאה, נתקעה לי בראש מחשבה של שתי מילים: 'סוף סוף', והזיכרון שלי מהדקות הראשונות איתה זה שאני מחבקת ומנשקת אותה וכל הזמן ממלמלת 'סוף סוף, סוף סוף, סוף סוף', כמו פסיכית מאושרת במיוחד".
תביאו לו מהר כובע!
"התינוק שלי נולד עם ראש בצורת חרוט, ועוד בלוטה כזו מהאמצע – משהו מעוות לחלוטין. זה כמובן היה מהלחץ של הלידה, והסתדר אחרי כמה שעות, אבל כשראיתי אותו בפעם הראשונה רק אמרתי: 'אוי ואבוי, תביאו לו מהר כובע', וחשבתי איך אני אסביר לאנשים מה קרה לו".
מה אתה עושה?!?! יש לי סנטר כפול
"ילדתי תאומות בניתוח קיסרי, כך שלא הייתה לי ממש לידה קשה שאני יכולה להאשים בשטויות שלי. כשהביאו לי את התאומה הראשונה לנשק לפני שלקחו אותה, בעלי ניסה לצלם עם הפלאפון, אבל נבחתי עליו שלא יצלם, כי אני שוכבת ויש לי סנטר כפול בגלל הזווית".
>> לעשן, להדס, לצבוע שיער: סלח לי הריון כי חטאתי
>> לעוד וידויים של "מדברות מהבטן"