הרבה לפני הבושות של חדר הלידה, יש לך תשעה חודשים של פאדיחות לעשות בהיריון. הטמטמת, העייפות, אי הנוחות הפיזית - התירוצים מעולים אחד אחד, אבל בפועל את זו שמסמיקה ומתפללת שהאדמה תחטוף מאנצ' הריוני משל עצמה ותבלע אותך. אספנו כמה וידויי רשת אנונימיים על פאדיחות מביכות במיוחד שהיו מנת חלקן של נשים בזמן ההיריון - והסיפורים פשוט קורעים מצחוק.
משבר הגז. "היינו אצל זוג חברים, זה היה עדיין בשלב שהייתי מסוגלת להידחק לתוך מגפיים גבוהים הגענו אליהם בערב, והרגשתי מספיק נוח לחלוץ את המגפיים ולהסתובב בגרביים אצלם - אבל כשהגיע הזמן ללכת, הם לא ממש עלו עליי בחזרה - אבל זה לא הדבר הכי מביך שהיה שם. בזמן שמשכתי ודחפתי וניסיתי להשחיל את הרגל שלי פנימה, ברחה לי נפיחה כל כך רועשת שאפילו השכנים שלהם יכלו לשמוע".
בושות בטיסה. "כשהייתי בשבוע 11 טסתי עם בעלי לחופשה שתכננו מראש. כמובן שביקשתי לשבת במעבר וקמתי לשירותים להקיא כל הזמן, אבל בשלב מסויים כל התאים היו תפוסים. תפסתי שקית הקאה ופשוט רוקנתי את הקיבה שלי לשם, אבל כששמעתי את אחת הדיילות לוחשת לדיילת אחרת שהיא מקווה שזה לא מידבק אמרתי לה: 'אני לא חולה, אני בהיריון!'. זה כנראה היה בקול רם מדי, כי כל המטוס התחיל למחוא כפיים ולצעוק לי 'מזל טוב!' - בואו נגיד שאת יתר הטיסה העברתי עם הפרצוף ברצפה מרוב בושה.
שופינג כפוי. "היו לי בחילות מזעזעות ממש בתחילת ההיריון. די מהר נגמרו לי ימי החופש, ולא רציתי שיידעו בעבודה שאני בהיריון אז פשוט הייתי מתגברת ועובדת כרגיל. בוקר אחד נסעתי לעבודה, והרגשתי שאני עומדת להקיא עוד שנייה. לא הספקתי לעצור בצד, ופשוט הקאתי על עצמי, על האוטו ועל הג'ינס החדש שלבשתי. עצרתי ליד החנות הכי קרובה וקניתי מכנסיים מזעזעים, רק כדי לא לאחר, ולקחתי מונית לעבודה כדי לא לשבת בתוך הסירחון הזה עד שאגיע - לא מהימים הזוהרים שלי".
מתקשה לשחרר. "בדרך כלל אני ממלאת דלק לבד, בשירות עצמי, אבל בהיריון התפנקתי והייתי נותנת למתדלק לעשות את זה. אולי מפני שלא הייתי רגילה לקונספט, יום אחד ראיתי שהמשאבה סיימה, ופשוט התחלתי לנסוע - כשהפיה עדיין תקועה ברכב שלי. למזלי המתדלק עמד ממש לידי והחלון שלי היה פתוח, אז הוא צעק לי ועצרתי מיד - נראה לי שהייתי מתה מבושה אם הייתי שוברת את המשאבה".
בחורה זורמת. "בחודש תשיעי כבר הייתי מוכנה לעשות הכל כדי ללדת, והייתי יוצאת להליכות עם בעלי כל ערב, כדי לזרז את הצירים. ערב אחד הלכנו, הוא אמר משהו שהצחיק אותי נורא ופשוט השתנתי על עצמי - לא שתיים שלוש טיפות, כמה שניו ארוכות של פיפי שפשוט זרם. כמובן שהתחלנו לחזור מיד הביתה, מתפקעים מצחוק, אבל על המזל שלנו פגשנו למטה שכנה שהיה לה נורא דחוף להתחיל לשאול איפה אני מתכוונת ללדת ואם יש לי בן או בת ואיפה קנינו עגלה - וכל זה בזמן שאני ספוגה בפיפי של עצמי ורק רוצה למות מבושה".
שם דבר. "בדרך כלל אני די טובה עם שמות, אבל מתחילת ההיריון אני כל הזמן קוראת לבוס שלי 'איתי', למרות שקוראים לו 'מתן'. אנחנו כבר צוחקים על זה, והוא מתקשר אליי ואומר 'היי, זה איתי', אבל זה עדיין מביך ואין לי שום מושג למה זה קורה".
מתקפה משולבת. "לקראת סוף ההריון, הבחילות של השליש הראשון החליטו להתקמבק. יום אחד הייתי בטיול עם הכלבה שלי, באמצע הפארק, ופתאום הייתי צריכה נורא להקיא. הלכתי הצידה והקאתי, אבל כנאה שמהלחץ בבטן גם השלפוחית החליטה להצטרף לחגיגה וברח לי לא מעט פיפי על עצמי. לבשתי טייץ אפור בהיר, אי אפשר היה לפספס מה הולך שם - ואם זה לא מספיק, הכלבה שלי נבהלה מההקאה ונבחה כמו משוגעת, מה שרק משך עוד תשומת לב".