אז התחלתי בבדיקה של ההיצע והביקוש בבנקים הפרטיים, וגם סקרן אותי לבדוק מה הערך המוסף שיש בבנק זרע פרטי. גיליתי שאין ממש ערך מוסף. לפחות לא עבורי והחלטתי שאני נאמנה לרפואה הציבורית. הפור נפל על בית החולים הקרוב לביתי, בו גם בחרתי לי רופא.
היה לי מאוד ברור שאני רוצה רופא סופר מקצועי, אבל גם אחד שיהיה לי חיבור אתו, כזה שיהיה מאוד רגיש ומבין בתהליך כה מורכב שיכול להימשך גם זמן רב, אם כי עמוק בלב קיוויתי שנתחיל בדרך קצרצרה של זבנג וגמרנו. זה מצחיק כי "רגיש ומבין" הם לרוב סופרלטיבים של בן זוג, אבל בהיעדר אחד כזה בתמונה - הרופא מקבל מקום של כבוד.
עכשיו כל מה שחסר לי זה זרע ואני בדרך לשם. לבנק. לשמחתי אחותי הגיעה איתי לבנק הזרע והצטיידנו גם באחיינית שלי. כי זו הדרך הכי קלה להסביר להם ש"כזו בדיוק אני רוצה", ובעיקר הן הגיעו כדי שהלבד יהיה בעצם ביחד. אני נכנסת. קצת מפוחדת ולא מבינה. הכל חדש ולא מוכר. השפה במקום הזה חדשה לי, ז'רגון שאני לא מכירה. הבטן כואבת, קצת מהתרגשות, קצת מפחד, קצת מהעובדה שאני עומדת לקחת את ההחלטה הכי גורלית שקיבלתי במשך כל חיי. וזו החלטה שתשפיע על עוד אדם, לא רק עליי.
אבל למרות התחושות והרגשות, אני לגמרי שלמה. עם ההחלטה ועם הדרך. אני יודעת שיש בי כל כך הרבה אהבה לתת לילד שיבוא (כלומר ילדה, כבר סגרנו. לא??), אני יודעת שאין דבר בעולם שאני רוצה יותר מזה.
תמיד תהיתי לעצמי איך נראה מקום כזה. בכל זאת עדיין מדובר בבית חולים, לכל דבר ועניין. הכול שם מסגיר זאת. אי אפשר להתבלבל ואי אפשר לטעות. אבל ברגע שנכנסים לחדר, האווירה מקבלת צבע אחר.
אני חייבת לציין שקיבלו אותי בחמימות אותה לא אשכח.. פנים מחייכות, מלאות נכונות ורצון טוב. ועם זאת מקצועיות ומכוונות. למדתי שאחד לא חייב לבוא אחד על חשבון השני. עכשיו תורי לבחור. אבל איך, מה, מי? בראשי דמיינתי שאמצא קטלוגים צבעוניים של מאות בחורים, אני מדמיינת את עצמי יושבת ובידיי קלסרים רבים כדי לעשות את הבחירה הנכונה. כדי לא לפספס שום דבר. ואני טובעת בים של בחורים..
אז זהו, שלא, ממש לא.
לשמחתי, או שלא, אין הרבה מבחר ולכן זה הופך את המשימה פחות מורכבת. אני תוהה לעצמי- למה קראו ל"בנק הזרע" בנק? זה יותר דומה לקיוסק.. חיכיתי לרשימת התורמים וקיבלתי כמות עמודים צנועה, שאפשר לספור אותה על יד אחת. לא התחלתי לדפדף והסתיימה הרשימה. התחוור לי שיש הרבה יותר דרישה מביקוש. הופתעתי. אמת.
אבל המזל הגדול הוא שכל אחד נראה יותר טוב מהשני (על הנייר, תירגעו, כל אותם תורמי זרע שנלחצו לרגע – אל דאגה, אין תמונות. אין שמות). הפרטים היבשים שנמצאים מול עיניי מסקרנים אותי לדעת מי אלו האנשים שתורמים זרע, ומה מניע אותם בכלל, ולמה הם עושים את זה. כנראה שלעולם לא אדע. האם בשם התרומה עצמה? האם בעבור הכסף? (בינינו, אף אחד לא באמת יכול לבנות בית מתרומת זרע), האם הם משועממים? האם הפכו את זה לתחביב? אני מניחה שכל התשובות נכונות.
"אני לא באמת בוחרת כאן אבא לילד שלי"
מהרשימה שקיבלתי נראה כאילו כולם אותו הדבר, רק עם סוג דם שונה, ולעתים ממוצא שונה. כולם יפים, כולם חכמים, כולם גבוהים, חסונים ומשכילים. כל אחד מהם פשוט לתפארת מדינת ישראל.
בסוף בחרתי את מה שהאינטואיציה אמרה לי. מקווה שהבחירה שלי טובה. ימים יגידו.
עוד שלב הסתיים, לפחות כך חשבתי. לימים התגלה לי שזה לא ממש כך. שזה שבחרתי לא אומר בעצם כלום, ויש סיכוי גבוה שאצטרך לחזור ולבחור מחדש. אבל לפחות את הצעד הראשון עשיתי.
>> בפעם הקודמת: "מה תגידי כשהוא ישאל מי זה אבא שלו"?
>> מה מביא רווקה בת 34 לעשות ילד לבד?