את הסיפור הבא קיבלנו מהקליניקה של מיכל צרפתי, מאמנת אישית לנשים.
״אני לא מחוברת לאמהות שלי. בכלל לא. הכרתי את בעלי עודד בצבא, אהבה ממבט ראשון. הוא היה קצין בסיירת צנחנים ואני הייתי מש״קית חינוך , חיבור מטורף. השתחררנו ביחד ויצאנו לטיול של שנה במרכז ודרום אמריקה. כשחזרנו היה ברור שלא משנה איפה נבחר ללמוד, ברור לנו שזה יהיה ביחד. הבחירה נפלה על באר שבע. הוא הנדסת מכונות, אני מדעי ההתנהגות. עבדנו ולמדנו, חיינו בדירה שכורה קטנה וישנה, היינו צעירים, אופטימים ועם רעב גדול לאכול את כל מה שיש לחיים להציע.
כשסיימנו את הלימודים חזרנו למרכז והתחלנו לעבוד בחברות הייטק.החיים הטובים. חופשות סקי, מסעדות, הופעות בחו"ל, כמה שיותר, יותר טוב. כל החברים שלנו התחילו להתחתן סביבנו, ואנחנו התחתנו כשהייתי 28, במסיבה מטורפת ומצחיקה. לקראת גיל שלושים, עודד התחיל ממש ללחוץ עלי שהוא מת לילד. אני לא רציתי. ממש לא.
כן אני מבינה שזה קצת מוזר להגיד את זה, אבל זה מה שזה. הרגשתי שאני אוהבת את החיים שלי כפי שהם עכשיו וממש לא מתכוונת לוותר או לערער אותם. מה רע לי? אני אוהבת את עצמי, את עודד, את הקריירה שלי , את החברות שלי, התחביבים שלי. מי צריך יותר? עודד רצה יותר. הוא ממש לחץ עלי וראיתי כמה זה חשוב לו וכמה זה מצער אותו ואיך הוא פשוט משתוקק לילד משלו. משלנו.
אז קיבלתי החלטה שאני עושה את זה בשבילו, כי הוא חשוב לי ואני אוהבת אותו, מאוד. זה ממש לא היה בשבילי או מתוך צורך שלי. נכנסתי להיריון וילדתי את הבכור שלי בגיל 32. לא הייתי מחוברת אליו בכלל. פשוט לא הרגשתי כלום חוץ מעייפות ועצבות. שום חיבור או צורך לגעת, לחבק, להתקרב. הסתכלתי על הבן שלי שלא הפסיק לצרוח בשלושת החודשים הראשונים ופשוט רציתי להיעלם. למעשה, אני מבינה היום שהייתי בסוג של דיכאון אחרי לידה.
ילדתי בניתוח קיסרי חירום אחרי לידה שהסתבכה בכל סיבוך אפשרי. הייתי פצועה וחבולה בגוף אבל בעיקר בנפש. לא הינקתי, לא אכלתי, לא חייכתי. בעיקר לא הייתי. עודד התחבר לבן שלנו מהשניה הראשונה והיה אבא מעולה, פשוט נולד לתפקיד עם כל הסבלנות, החום והרגישות שתינוק צריך. באחד הביקורים שלי בטיפת חלב, האחות הסתכלה עלי והבינה שאני שוקעת בבור. היא אמרה לי משפט מפתח מהותי, שמלווה אותי מאז: את עדיין במשא ומתן עם האמהות שלך. זה היה כל כך מדוייק ונכון לתחושות שלי, שפשוט הייתי המומה מהקביעה שלה.
לקח לי המון זמן להשלים עם התפקיד הזה שנקרא - אמא. עם העובדה שאני לא כמו כל האמהות האחרות. סדר העדיפויות שלי הוא שונה: אני נמצאת בראש הרשימה, אני קודם כל אשה, אדם עם רצונות, חלומות ומורכבויות, אחר כך מגיעה הזוגיות שלי עם עודד, ובסוף הילד. אני יודעת שזה לא ממש מקובל, ואני במיעוט. זה ממש לא מעניין אותי. כל החברות שלי תמיד יענו שהן קודם כל אמא, ואני ממש לא מוכנה להתנצל יותר שזאת לא המילה הראשונה שמגדירה אותי.
נולדו לנו מאז עוד שני בנים. עודד לחץ גם על ילד רביעי והסברתי לו בחיוך וחיבוק שאני באמת אוהבת אותו אהבת עולם, אבל אני סיימתי עם הנושא. שלושה ניתוחים קייסרים זה קצה גבול היכלת שלי. החיבור הרגשי שלי לבן האמצעי היה הגיע מהר יותר ובעוצמות גבוהות יותר מאחיו הגדול. הבן הקטן שלנו הוא הכוכב של הבית, המפונק שמשגע את כולנו. אני מקפידה מאוד לשמור על הזוגיות שלנו. זה החמצן שלי, שלנו. אנחנו יוצאים אחת לשבוע לפחות. מקפידים לייצר זמן איכות זוגי ששומר עלינו מהשגרה, מהמטלות, מהחיים השואבים. הזמן הזה נותן לי אוויר וכוחות להמשיך. היום אני כבר מבינה ויודעת שאין הגדרה אחת גורפת לאמהות. אמא טובה זאת אמא שטוב לה, קודם כל, עם עצמה.״