הטלפון מצלצל, על הצג כתובה המילה המאיימת "גננת". אני עונה בייאוש. "ירדן משלשלת, בואי לקחת אותה". אני עושה את הסידורים הדרושים ומגיעה במהירות האפשרית לפנות את המפגע מהגן. אני מגיעה לקחת רק תאומה אחת הביתה מהגן ומתכוונת להשאיר את השנייה בגן וכאן מתחילה מלאכתה של אמא לתאומות.
מדובר במשימה מורכבת שחייבת להתבצע בזהירות וסודיות מירבית, כיוון שאם התאומה השנייה תראה אותי, אין מנוס - אצטרך לקחת את שתיהן הביתה.
אני מיומנת בזה ויודעת מה לעשות. אני דופקת בזהירות בדלת, הגננת פותחת פתח זעיר, ומהנהנת: המבצע יוצא לדרך. היא קוראת לסייעת להביא את ירדן ובינתיים מגניבה לי דרך הפתח הזעיר בדלת את התיק של ירדן. הסייעת מגיעה, מושיטה לי ילדה, וסוגרת את הדלת במהירות. המבצע עבר בהצלחה, ילדה אחת אצלי, השנייה בגן. הצלחה! וזה, חברים, סופרוומן אמיתית!
אני מביטה על הילדה שבידיי. רגע, מה?! אצלי בידיים, מביטה בי מבסוטית עד הגג, נמצאת ארבל. התאומה הבריאה אצלי ואילו החולה - נשארה בגן. סיפור חיי.
לוקחת אתכם שנה מאוחר יותר אל הגן החדש. ירדן בדיוק נגמלה מחיתולים, ארבל עדיין לא. למה? ובכן, כי הן כאמור אנשים שונים עם יכולות שונות וקצב אחר. קצת אחרי שירדן נגמלה, הבאתי אותה לגן בלי חיתול וביקשתי מהגננות להקפיד לשים לה חיתול רק לשנת הצהרים ומיד אחר להוריד. תארו לעצמכם כמה כעסתי באחד הימים כשהן חזרו הביתה עם אבא שלהן, וכשחיבקתי את ירדן גיליתי שהיא עם חיתול. בזעם התקשרתי לגננת, כועסת על כך שהיא פוגעת בתהליך הגמילה של ירדן! רק שהגננת לא הבינה על מה אני מדברת. היא נשבעה שירדן הייתה בלי חיתול כל היום, שמו לה רק לשנ"צ ומיד אחר כך הורידו!
פה חשדתי.
קראתי לארבל וכצפוי, הילדה הלא גמולה שלי הייתה נטולת חיתול. מסתבר שאחרי השינה שתיהן הורידו חיתול, וכששאלו את ארבל כרגיל "את ארבל או ירדן?" היא דווקא ענתה - ירדן. אז השאירו אותה בלי חיתול ושמו לאחותה. השובבה גדלה ולמדה שהעניין הזה שלא יודעים מי היא יכול להיות די מצחיק.
מצחיק? יותר מדאיג.
האמת היא שרוב האנשים בעולם לא מבדילים בין הבנות שלי. גם לא הסייעת בגן שמבלה איתן תשע שעות ביום במשך שנה שלמה. זה אולי נשמע לכם מצחיק, אבל זה לא כל כך מצחיק. אני מדמיינת מה זה להיות אחת הבנות שלי, להעביר יום שלם בלי שהגננת סגורה על מי היא בדיוק, מה הם הדברים שהיא אוהבת מה הדברים שמעצבנים אותה ובכלל כמה מבאס זה שכל שיחה איתה מתחילה ב"אז את ארבל או ירדן?"
כל אדם אוהב להרגיש שרואים אותו, את הייחודיות שבו, את הקסם שלו, שאוהבים אותו בזכות מי שהוא. אני חוששת שלפעמים בגלל שהן זהות, הן לא מקבלות את זה כמו שאר הילדים, פשוט כי רוב הזמן לא סגורים על מי היא מבין השתיים.
אני לגמרי יכולה להבין. זה באמת מבלבל. הן זהות! כן, גם לי לפעמים לוקח שניה לזהות. למשל, כשהן היו בנות חצי שנה, נתתי בטעות באחד הימים לירדן תרופה שהייתה מיועדת לארבל. תארו לעצמכם כמה מביך היה עבורי לספר את זה לאחות בטיפת חלב שהסתכלה עליי מזועזעת, אמא מזניחה שלא מבדילה בין הבנות שלה ובחוסר אחריות נותנת תרופה לילדה הלא נכונה.
דווקא בגלל שאני מבינה את הקושי, אני מבינה כמה מורכבת המשימה שלי בתור אמא לתאומות זהות. הנטייה של הסביבה היא להסתכל עליהן כיחידה אחת, לכן תפקידי הוא להזכיר להן שהן שתיים. אני משתדלת ליצור במהלך היומיום שלהן סממנים שונים, קטנים כגדולים, שנועדו להדגיש בפני כל אחת בנפרד שאין אחת כמוה בכל העולם, שהיא חסרת תחליף, יהלום נדיר ומיוחד, ולמרות שיש מישהי שנראית בדיוק כמוה, היא עצמה לבדה אדם שראוי לאהוב אותו בזכות מי שהוא.
על יצירת נפרדות בין תאומים אפשר לקרוא המון באינטרנט, הנה כמה דרכים שסיגלתי לעצמי עם הזמן:
1. אני מקפידה לא לדבר אליהן בלשון רבים אלא לפנות לכל אחת בנפרד, דווקא בגלל שלרוב הן לא מקבלות את היחס הזה בחוץ. בעוד שלאחים שונים זה ממש לא נורא לשאול "מה אתם רוצים לאכול" או "איך היה לכם בגן" במקרה שלהן, אחרי שיום שלם הן קיבלו יחס של שני חצאים של אותו שלם, בכמה שעות שיש לי איתן בבית תפקידי לפצות על כך.
2. אני מקפידה לנצל הזדמנויות לבלות עם כל אחת בנפרד, נעזרת בסבתא/בייביסיטר/אבא ועושה למשל קניות בסופר עם רק עם אחת מהן או אפילו משחק משותף שלי ושלה, 10 דקות לבד בחדר, ובעשר דקות האלה זה רק היא ואני, כי בשאר הזמן היא תמיד עם עוד ילדה לצידה.
3. ארון בגדים נפרד - לקראת גיל ארבע הפרדנו את ארון הבגדים וצבענו את תוויות הבגדים בצבעים שונים, הן תמיד בודקות לפני שהן לובשות מה צבע התוויות ואם זה של השנייה, הן מבקשות רשות.
4. לכל אחת יש מקום קבוע משלה באוטו שהוא רק שלה.
* קרן איתן היא ממקימי האתר והקהילה 2WINS-מזל תאומים - כל מה שהורים לתאומים צריכים. לעמוד הפייסבוק