את הסיפור הבא קיבלנו מהקליניקה של מיכל צרפתי, מאמנת אישית לנשים: "יש לי שני ילדים מקסימים, דן בן עשר ואלה בת חמש. אני אוהבת את שניהם ברמות שאין לתאר, אבל עמוק בלב, כשאני לבד עם עצמי, ואפילו מעצמי לא נעים לי, אני מרגישה ויודעת שהחיבור שלי עם אלה הוא הרבה יותר חזק, משמעותי ונוגע בי במקומות שלא ידעתי עליהם קודם.אני לא מבינה את זה ואני גם מתביישת להגיד את זה בקול רם לאנשים כי מה זה בעצם אומר עלי כאמא? בכל השיחות שלי עם החברות אף אחת לא אומרת או מצהירה שיש לה ילד אחד שאליו היא יותר מחוברת או שאותו היא יותר אוהבת או מעדיפה. למה שדווקא אני אפתח את הנושא המורכב הזה?
כשדן נולד הייתי האשה הכי מאושרת בעולם. כל כך אהבתי אותו, את החיבור בינינו, את העובדה שיש כאן יצור חי קטן ומושלם שזקוק לי ותלוי בי, ואני כאן כל כולי בשבילו ולמענו. שכחתי את עצמי לגמרי, את התחביבים, את הספורט, את המשקל, את הבעל, את החברות. שנה חייתי רק סביב דן. היום אני מבינה שהייתי אמא של פעם ראשונה, מתלהבת, לחוצה וחסרת ניסיון. הוא באמת היה כל עולמי ומילא אותי ברמות של אושר ושמחה שלא ידעתי והכרתי לפני. ואז הגיעה אלה. ממש פחדתי לפני שהיא נולדה. לא הבנתי איך אפשר לקחת את כל האהבה שיש לי בלב ולהכפיל אותה או להגדיל אותה, להעניק אותה לעוד יצור חי קטן וחמוד, אבל זאת היתה אהבה ממבט ראשון.
אלה היתה תינוקת מושלמת. אכלה, חייכה וישנה. ואולי זאת הייתי אני שהיתי כבר אמא יותר מנוסה, יותר משחררת, יותר מבקשת עזרה. החיבור שלי עם אלה הוא מהנשמה. אנחנו צוחקות מאותם דברים, היא מצחיקה אותי בטירוף, אנחנו רוקדות ביחד, אופות ביחד, היא ממש מיני-מי. כשאני מחבקת אותה אני מסוגלת לאכול אותה. מבחינתי, שתשב עלי ולא תלך לשום מקום. עם דן זה שונה. הוא שקט, הוא מופנם, הוא לא אוהב לדבר, ואם כבר לשתף - הוא מעדיף לעשות את זה עם אבא שלו מול הטלוויזיה. אני ממש מרגישה רע עם עצמי כשאני חושבת על זה.
חשוב לי לחזור ולהבהיר: אני אוהבת את שניהם יותר מכל דבר אחר. הם החיים שלי. זה רק שהחיבור עם אלה הוא יותר עמוק, יותר קל ויותר זורם, ואולי זאת הבעיה? אנחנו כמו המים, מחפשים את המקומות הקלים לנו יותר? אולי דן שם לי מראה על הקשיים שלי לתקשר עם אנשים שונים ממני, שלא משתפים, לא מלאים בשמחת חיים ולא כל כך אוהבים להתחבק? אני מנסה למצוא את השביל הנכון לדן. אני מבינה שכאמא שלו אני אמורה למצוא את הדרך אליו. אני פשוט לא מבינה מהי הדרך הנכונה עבור שנינו. אני רוצה שיהיה לי חיבור איתו כפי שיש לי עם אחותו ולא מוכנה להשלים או לקבל את המצב הנוכחי. ואולי זה בסדר שיהיה לנו חיבור שונה לכל ילד? הייתי מרגישה הקלה עצומה אם עוד אמהות היו משתפות ומדברות על זה, ובכלל, על כל מה שאנחנו דואגים כל כך להשתיק, כי לא נעים לנו. זה יכול ממש לשחרר ולעזור – לכולנו.