דיכאון אחרי לידה הוא תופעה יחסית שכיחה ורובנו יכולים לזהות את התסמינים של התופעה הזו. פסיכוזה אחרי לידה לעומת זאת היא תופעה נדירה יותר, המתאפיינת במחשבות שווא, אינסומניה ואי יציבות. שירלי מגלד (42) זמרת מרמת השרון, חוזרת לתקופה החשוכה בחייה ומספרת בגילוי לב על הימים שבהם כמעט איבדה את חייה בגלל הדיכאון הקשה.
גם כשהן לא בכו, שמעתי את הבכי שלהן
הכול קרה מהר מדי. מגלד נישאה בגיל 21, שנה לאחר מכן ילדה את בנה הבכור. תוך חודש בלבד, נכנסה בהפתעה מוחלטת להריון נוסף. כולם סביבה אמרו לה שכל עוד היא מניקה, היא בטוחה מפני כניסה להריון, ואז זה קרה. "הגוף שלי עדיין לא חזר לעצמו, ומיד נכנסתי להריון. נולדו לי תאומות, ותוך 10 חודשים מצאתי את עצמי אימא לשלושה תינוקות. בנוסף לכל זה הייתי עדיין בטראומה ממותו של אבי שנפטר בזמן ההריון הראשון שלי", משחזרת מגלד.
עם החזרה מבית החולים, התחיל הדיכאון. "לא היה לי תיאבון ולא הצלחתי לאכול, היו דוחפים לי שתייה בכוח כדי שלא אתייבש. זה לא היה מצב של רגישות כמו בכי או מצבי רוח, הלוואי שזה היה המצב. הייתה לי ירידה דרסטית של אסטרוגן, ולא יכולתי לתפקד. הופיעו לי כל מיני תופעות כאילו שהגוף שלי לא מצליח להשתלט על עצמו. לא הייתי מסוגלת לעשות את הפעילות הכי בסיסית כמו להתלבש או להתקלח, אבל הדבר הכי גרוע זה שלא ישנתי בכלל. העברתי לילות שלמים ללא שינה ולפעמים הייתי משוטטת ברחובות ברמת השרון. התחלתי לשמוע כל מיני קולות בראשי, גם כשהתאומות לא היו בוכות, הייתי שומעת את הבכי שלהן".
זה היה השלב שמגלד החלה לקבל טיפול תרופתי, אולם בשל המצב הנפשי המעורער כל כך, הטיפול לא השפיע. "מכיוון שלא ישנתי, הרגשתי שאני במעין ריחוף כזה, היה קשה לתקשר איתי ברמה האישית. המשפחה שלי נאלצה להאכיל ולקלח אותי. כל מה שאמרתי היה שאני לא רוצה לחיות. בעלי היה בטוח שאיבד אותי לנצח, הוא בעצמו החל לרדת במשקל והפסיק לתפקד".
אם כולם היו ישנים, לא היו מספיקים להציל אותי
"לא מובן מאליו שאני היום בחיים. המזל שלי היה שבמקרה בלעתי את הכדורים ביום ולא בלילה, כי אם כולם מסביבי היו ישנים, לא היו מספיקים להציל אותי. אני זוכרת שלא בכיתי כשעשיתי את זה. למרות שאני לא דתייה, אמרתי 'שמע ישראל' ובלעתי את הכדורים, אחר כך נכנסתי למיטה לישון, ידעתי שאני הולכת למות ולא פחדתי, חשבתי לעצמי שסוף סוף אני הולכת לנוח.
כשאמי התעוררה היא חשבה שאני ישנה, אבל לאחותי ז"ל הייתה הרגשה רעה. היא הקדימה לצאת מהעבודה באותו יום וישר הגיעה אלינו, כי הפסיכולוגית ביקשה ממנה להשגיח עליי. כשהיא באה אמא שלי אמרה לה שאני ישנה, והיא מיד רצה אליי וניסתה להעיר אותי, פתאום היא ראתה שיוצא לי קצף מהפה. הדבר הבא שאני זוכרת זה שהתעוררתי בטיפול נמרץ".
מגלד מספרת שחוותה מוות קליני, במהלכו ראתה את אביה שמת, ואנשים סביבה בטיפול נמרץ שנפטרו, קמים והולכים. משם עברה לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי למשך מספר חודשים, בהם "מילאו אותי בכדורים ואני הייתי מסתובבת כמו זומבי".
מגלד הצטרפה לחבורת זמר, ובהמשך השתתפה בתחרות שירה, במקביל למדה פיתוח קול והחלה להופיע. "הבנתי שהמוסיקה זו התרפיה והקסם שלי, ובזכותה פסקו לי החרדות ואני כבר לא בטיפול תרופתי. עד שלא עליתי על במה, שרתי וקיבלתי אהבה של קהל, לקחתי כל הזמן תרופות". בעקבות הסיפור שלה, כתבו לה את השיר 'רוצה לעוף', והיא אף חידשה את השיר 'אדמה' של עופרה חזה. "יש משמעות למילים עבורי, אחרי הכול יכולתי להיות היום באדמה. אבל אני חושבת שקרה לי נס. המשפחה שלי עטפה אותי והיו כוחות לצאת מהמקום שהגעתי אליו, אסור לאבד תקווה".