החלטנו גם אנחנו לתת במה לסיפורים הקשים, וביקשנו מחמש נשים לחלוק איתנו את החוויה העצובה שלהן.
"התעוררתי מרעידות, פרכסתי בלי שליטה"
"את ההריון הראשון שלי איבדתי בשבוע 22. מאז כבר יש לי שני ילדים בריאים, ויחסית לנשים אחרות אני חושבת שהתאוששתי די מהר – אבל זה משהו שילווה אותי כל החיים. הכל התחיל כשנסעתי באוטובוס, ופתאום קלטתי שאני מדממת. הייתי נבוכה מאוד, וכמובן שעם המזל שלי גם לבשתי מכנסי הריון בהירים באותו היום. ירדתי מיד והתקשרתי לבעלי שיבוא לאסוף אותי. בינתיים הדימום נחלש, ועד שהגענו לבית החולים הוא נפסק לגמרי. במיון נשים בדקו אותי ואמרו שהכל בסדר – היה דופק, העובר נראה בסדר ולא הייתה היפרדות שליה. שלחו אותי הביתה עם המלצה לנוח, וזה מה שעשיתי.
"עוד באותו לילה התעוררתי מרעידות. פשוט פרכסתי בלי שליטה, וכשבעלי נגע לי במצח הוא נבהל – פשוט בערתי מחום. טסנו לבית החולים, ושם גילו שהעובר בלי דופק, ושיש לי זיהום חריף בדם. מיד העלו אותי לחדר לידה וקיבלתי זירוז. תוך כמה שעות הכל כבר היה מאחוריי, אבל ההתמודדות האמיתית התחילה רק כשהשתחררתי מבית החולים. לשמחתי הצלחנו להיכנס להריון טבעי פחות משנה לאחר מכן, אבל בכל פעם שאני נוסעת באוטובוס או עוברת ליד בית החולים שבו זה קרה אני נזכרת".
"הרופא כיבה את המכשירים וביקש ממני להתלבש ולבוא לשבת"
"אחרי כל הלחץ וההיסטריה של ההריון הראשון, את ההריון השני העברתי הכי בסבבה. הקפדתי כמובן לאכול נכון, לנוח ולעשות את הבדיקות בזמן, אבל החרדות לפני כל בדיקה, כמו שכולם מספרים, פשוט לא הטרידו אותי כמו בהריון הראשון. הייתי כל כך שאננה, שכשלא מצאנו סידור לגדולה שלנו אמרתי לבעלי שהוא לא צריך לבוא איתי לסקירה המוקדמת, ושאני אביא לו את הדיסק עם התמונות. אני זוכרת שנכנסתי לרופא, עליתי על המיטה להיבדק – ותוך שנייה הבנתי שמשהו ממש לא בסדר. הוא הזיז את המכשיר שוב ושוב, ניער לי את הבטן ואז כיבה את המכשירים וביקש ממני להתלבש ולבוא לשבת. התחלתי לבכות ולצעוק שיגיד לי מה קרה, והוא דווקא היה ממש אנושי, הניח לי יד על הכתף ואמר לי שהוא מצטער, אבל הוא לא רואה שיש לעובר דופק. אמרתי לו שזה לא הגיוני, שרק לפני חודש הוא עשה לי בעצמו שקיפות ערפית וראה שהכל בסדר, אבל הוא היה מאוד נחרץ ושלח אותי לבית חולים, כדי שיבדקו שוב.
"יצאתי מהמרפאה שלו רועדת ובוכה, והתקשרתי לאמא שלי שתבוא לקחת אותי, כי לא הייתי מסוגלת לנהוג. היא יצאה מיד מהעבודה וטסה אליי, וכשהגענו הביתה עלתה להחליף את בעלי עם הילדה. נסענו לבית החולים, שמענו שוב את הבשורה המרסקת הזו וקבעו לי תור להפסקת הריון כמה ימים אחר כך. אם לא הילדה הגדולה שלי, אני לא יודעת איך הייתי שורדת כזה דבר".
עוד בתשעה חודשים:
- אז נינט... איך מתכננים חתונה בהיריון?
- בחני את עצמך: האם את אמא טובה?
- איך מרזים אחרי לידה? לא אוכלים בשביל שניים
"השאלות של כולם גורמות לי לדמם מהלב"
"אני שונאת אמונות טפלות, ואף פעם לא האמנתי בהן. אף פעם לא הייתה לי בעיה לספר על עבודה חדשה לפני שחתמתי חוזה, למשל, או לספר חלומות שחלמתי. לכן, פחות או יותר מרגע שהשתנתי על מקל וגיליתי שני פסים, אמרתי לכל העולם שאני בהריון. ואיזו טעות זו הייתה. עוד לפני בדיקת הדופק התחיל לי דימום נוראי, וכשהגעתי לרופא שלי הוא אמר שאני אכן מפילה, ואין שום דבר שהוא יכול לעשות כדי לעזור לי או לעצור את זה. הוא גם אמר לי שזה לא אומר כלום, ושאני אישה צעירה ובריאה ויהיה לי הריון נוסף בקרוב – מה שעדיין לא קרה, ארבעה חודשים אחרי. ובינתיים, השאלות של כולם, כל מי שסיפרתי לו בטיפשותי שאני בהריון, גורמות לי לדמם כל יום מחדש, הפעם מהלב".
"לעולם לא אדע אם איבדתי בן או בת"
"הסיפור שלי הוא אולי לא הכי גרוע בעולם, כי בכל זאת נשאר לי 'חצי הריון', אבל אני חושבת שחשוב לדבר על מקרים כאלו, כדי שמי שעוברת אותם – והלוואי שאף אחת לא תצטרך לעבור דבר כזה לעולם – תדע שהיא לא לבד עם הרגשות הקשים האלה. הייתי בהריון תאומים. עד שבוע 14 הכל היה בסדר, הייתי במעקב ממש צמוד (כי יש לי סוכרת נעורים, מה שמכניס אותי אוטומטית למועדון המפוקפק של הריון בסיכון) והיה נראה שהכל הולך מצוין. אבל כמה ימים אחרי השקיפות התחיל לי דימום. בהתחלה ממש כמה טיפות, וכשהתקשרתי לרופא שלי הוא אמר שזה כנראה מהמכשיר של האולטרסאונד הווגינאלי. אבל לקראת הערב, כשהדימום התגבר, כבר ביקשתי הפנייה למיון, ושם אמרו לי שיש רק דופק אחד. אחד התאומים פשוט מת לי ברחם, ולאורך כל ההריון, בכל נקודת ציון חשובה (כמו בדיקה, קניית ציוד וכמובן בחדר הלידה), לצד השמחה הגדולה על הבן שלי כל הזמן ניקר בי גם עצב על אחיו או אחותו – עד היום אני לא יודעת אם העובר שאיבדתי היה בן או בת – שלא זכיתי להכיר".
"התינוקת שלך כבר לא בחיים"
"אחרי שנתיים וחצי של טיפולי פוריות, נכנסתי סוף סוף להריון שחלמנו עליו. הכל היה מושלם, אולי מושלם מדי. הרגשתי מעולה, לא היו לי בחילות, לא עליתי הרבה במשקל – פשוט ההריון האידאלי. בשבוע 38 התחלתי להרגיש צירים, ובשיא ההתרגשות, כמו שלמדנו בקורס הכנה ללידה, תזמנתי אותם, ואחרי שעתיים של צירים צפופים יחסית נסענו לבית החולים.
"כשהגענו לקבלה וחיברו אותי למוניטור, האחות לא אמרה כלום, אבל הלכה וחזרה עם אחות אחרת, מבוגרת יותר. כבר עשיתי כמה מוניטורים בהריון, וישר קלטתי שמשהו לא בסדר, אבל הרגעתי את עצמי שאולי בגלל הצירים המכשיר לא רושם כמו שצריך. האחות המבוגרת אמרה משהו באוזן לצעירה, והיא יצאה וחזרה עם רופא שעשה לי אולטרסאונד ואמר שאין לו דרך קלה לבשר לי, אבל אנחנו הולכים ללידה שקטה – כי התינוקת שלנו 'כבר לא בחיים'. אני לא חושבת שאפשר להעביר במילים מה זה ללדת תינוקת מתה, במיוחד אחרי שעוברים שנים של גיהנום כדי להיכנס להריון. אני מנסה לדבר ולספר כמה שיותר, כדי להתגבר על זה, ומתפללת כל יום שבקרוב יהיו לי סיפורים שמחים יותר מחדר לידה".