אבל ממשיכים לפי התוכנית. אחרי שעלתה המחשבה שמדובר בתאומים, כבר בבדיקה הראשונה הובהר לי שאנחנו עם עובר אחד ולא שניים. דווקא מאוד רציתי תאומים. חשבתי שיהיה ממש כיף לשני ילדים לגדול ביחד, ועבור אחת כמוני, יכול היה נחמד "לסיים עם זה בפעם אחת", כמו ששמעתי אינספור פעמים מאינספור אנשים שהרשו לעצמם לבקר בתוך הרחם שלי. אבל לא יצא. וככל הנראה זה לטובה.
כך או כך, שניים או אחד, הייתי חלק מהזמן בעננים, וחלק מהזמן על הקרקע חזק. כבר בשבועות הראשונים להריון הבנתי שעליי להיפרד מדוקטור גדעוני שליווה אותי במהלך כל הטיפולים והעניק תחושת בטחון של "מבוגר אחראי". הפרידה הייתה לא פשוטה, והרגשתי כאילו אני צריכה לצאת לבדי "לעולם הגדול".
כל זה הציף מחדש את התחושות של איך אעבור הריון לבד. זה נכון שאני רגילה ומסתדרת מצוין עם לחיות לבד ולא כברירת מחדל, אלא כבחירה אמיתית. הדברים היחידים שתמיד מאתגרים אותי בחיים שלי הם המכשולים הטכניים (הכי רחוק שלי היה להחליף מנורה). לשמחתי, גיסי, מרכיב מטוסים במקצועו, נחלץ לעזרתי בשמחה. אני חושבת שכבר בשלב מוקדם הוא הבין שכשהוא התחתן עם אחותי, הוא קיבל גם אותי כ"עסקת חבילה" - יש בינינו הסכמה שלא בשתיקה והיא מבוססת על משוואה פשוטה: הוא עוזר לי בכל מה שצריך להרכיב ואני עושה בייביסיטר על יובלי, האחיינית המקסימה שלי.
אז את האתגרים בלחיות לבד אני צולחת ואוהבת - אבל הריון לבד? קצת מלחיץ. מה אם לא ארגיש טוב? ואיך אנקה את הבית כשאני מתגלגלת ככה? ומי ייתן לי מענה מיידי לחשקים שיש לכל אישה בהריון?
למעשה אפשר בהחלט לומר שפונקתי אפילו יותר מכל הריונית ממוצעת – ככה זה כשל אחד "מרחם" עליי שאין מי שעושה זאת במשרה מלאה, כולם עושים זאת מיוזמתם. מומלץ בחום, אגב.
"מה, תכננתן את זה?"
אבל הבשורה ששדרגה את כל ההריון הזה היה כשאחותי, שצעירה ממני בשלוש שנים, גילתה שהיא גם בהריון, שבועיים לפניי, וכן זה הריון מתוכנן שנקלט די מהר (לקראת סוף ההריון שלנו, גם גיסתי האחת והיחידה, הצטרפה לחגיגת ההורמונים. ואז, חוץ מאמא של, כל נשות המשפחה הלכו עם כרסן בין שיניהן).
ההיריון המקביל שלנו, בייחוד בזכות הדמיון החיצוני בינינו, היה מאוד אטרקטיבי בעיני כולם. לכל מקום אליו הגענו הופנו כל המבטים. את השאלה "תכננתן את זה"? שמענו מאות פעמים במהלך ההריון – אליה הצטרפו עוד שלל שאלות משונות לגמרי ("לא, לא תכננו את זה, זה קרה במקרה, כמו נס, אני עבדתי קשה למעלה משנה והיא התעטשה ונכנסה להריון"). על אף שאנחנו דומות וקרובות במיוחד, אחותי הילה חיה חיים שונים משלי. היא חיה חיים "רגילים", אם תרצו. לפי הספר: נשואה באושר רב לבעל מקסים, והם הורים ליובל ועכשיו שוב מצפים. לבת, בדיוק כמוני. לכל ה"קופצים" למיניהם - לא, אני לא מקנאה וגם לא קינאתי. אין פיסת קנאה ביני לבין אחותי, אני שמחה ומאושרת בשבילה, וגם סופר מפרגנת. יש לה זוגיות מדהימה, אבל הרווקות שלי היא לגמרי מבחירה.
