"רציתי בנות שיגדלו כמו שאני גדלתי"
"גדלתי בבית שבו היו שתי בנות. מאז ומעולם, היה לי ברור שיהיו לי בנות. רק בנות. במשך הרבה זמן היה לי ברור שבנותיי יגדלו באופן דומה לזה שגדלתי אני - שתי בנות בבית. בהמשך, הייתי מוכנה לחשוב על בן כילד שלישי, ועדיין - הנוכחות של הבנות הייתה ברורה ובלתי מתפשרת. אפילו שמות היו לי בשבילן.
נכנסתי להריון הראשון בקלות, אחרי ניסיון אחד בלבד. במשך שלושה חודשים הייתי מאושרת, למרות העייפות ולמרות ההורמונים: שמחתי על העובר שגדל לי בבטן. היה לי ברור שיש לי בת. למרות שלא הצהרתי על כך בגלוי, הידיעה הזו הייתה לי ברורה לחלוטין. שמחתי והתרגשתי יחד עם בעלי בבדיקת הדופק, בשקיפות העורפית. בסקירה המוקדמת, אני זוכרת שהרופאה אפילו לא שאלה אם אנחנו רוצים לדעת את המין, ופתאום שמעתי 'והנה הבולבול'. באותו הרגע לא הגבתי, והמשכתי לשאול שאלות על חלקים אחרים של הבדיקה. אני חושבת שלקחו לי שעתיים-שלוש להפנים שיש לי תינוק ולא תינוקת, בן ולא בת. הסבירות לכך שיהיה לי בן הייתה זהה בעיני לסבירות שיתקשרו אליי ממפעל הפיס לספר לי שזכיתי בלוטו, אבל זה קרה.
'תקופת האבל' שלי, על הבת שלא הייתה נמשכה שבועיים לפחות. בכיתי כמעט באופן בלתי נשלט, התאבלתי, פחדתי. כעסתי על נשים בהריון שידעתי שיש להן בנות. הרגשתי שאני לא יודעת מה לעשות עם בנים, איך לתקשר איתם, איך לשחק איתם. בנים נראו לי מושג מאיים ומפחיד. הרגשתי ש'עשו לי דווקא' – בגלל שלא רציתי בן קיבלתי בן. במקביל- הרגשתי רגשות אשמה איומים על הרגשות שלי. האם העובר מרגיש מה אני מרגישה כלפיו? מבין שהוא 'לא רצוי'?
"תגידי תודה שיש לך ילד בריא"
וידעתי- והיה לי ברור שיש לי מה שמכונה 'צרות של עשירים'. יש לי חברה קרובה ואהובה שלקח לה שנתיים של טיפולים וארבע טיסות לחו"ל כדי להיכנס להריון, וכל הזמן שמעתי מסביבי סיפורי זוועות על קשיים להיכנס להריון, והפלות בגלל מומים - ומי אני שאקטר? בחודש הראשון שניסינו - הצלחנו, יש דופק, התינוק בריא. ולמרות שידעתי להסביר לעצמי את כל ההסברים הרציונליים, ולמרות שאני עצמי מגיעה מהתחום הטיפולי, ויודעת להגיד לכל מי שרוצה לשמוע את המנטרה שלי, שהמתנה הגדולה ביותר שההורים יכולים לתת לילדם הוא לקבל אותו כמו שהוא – לקח לי זמן להיות מסוגלת לפעול לפי המנטרה הזו בעצמי. אני חושבת שהדבר העיקרי שעזר הוא הזמן, וההשלמה האיטית עם המצב.
היום, יש לי בן מקסים, חכם ומתוק, בן שנתיים וקצת. אני לא יכולה לדמיין אהבה גדולה ועמוקה מזו. הוא מושלם בעיניי , ולא הייתי משנה בו דבר. בשנתיים האחרונות אני שומעת מסביבי המון 'כשתהיה לך בת' ו'תעשי עוד אחד - אבל הפעם בת'.
"הפעם זאת בת. אני מרגיש!"
כשהרגשנו שהגיע הזמן להרחיב את המשפחה, תכננו לנסות לכוון לבת. לנסות לבדוק ערכות ביוץ, ולקיים יחסים לפני. ושוב - צרות של עשירים, נכנסתי להריון בניסיון הראשון. בעלי הסתובב כל תחילת ההריון ואמר שהפעם הוא יודע שיש לנו בת. אני לא הייתי בטוחה. חששתי מעוד בן.
בכמה ימים לפני הבדיקה, הסתובבתי בחרדה איומה. חלמתי שיש לי בן, ותחושת הבטן שיש לי בן נוסף התחזקה. ניסיתי לפנות לשיטות כמו הטבלה הסינית, שיטת המטוטלת ואפילו השיטה של אודטה.. למרבה האירוניה, כולן ניבאו לי בת - ועדיין, לא השתכנעתי. החשש הכי גדול שלי היה לצאת מהבדיקה מאוכזבת במקום שמחה. שיחות שהיו לי עם אמהות לבנות, שייחלו לבת נוספת רק חידדו אצלי את תחושת ה'הפסד' הפוטנציאלי.
אני עדיין בתוך הקושי, אולם ברור לי שהפעם יהיה יותר קל. אולי בעיקר כיוון שאני יודעת כמה אני אוהבת את הבן שלי. התמיכה של בעלי היא בלתי מסויגת. רק הבוקר, אחרי לילה קשה, קיבלתי ממנו SMS : 'יש לנו משפחה יפה ונהדרת, ולא הייתי מחליף אותה בעבור שום הון שבעולם. המשפחה שלנו מושלמת כי היא מורכבת משנינו ומשני ילדים פרי אהבתנו. לא משנה ההרכב המגדרי, אנחנו נהיה משפחה למופת בכל צורה!'. התמיכה שלו, יחד עם הזמן שעובר לאט לאט – יסייע לי להרים את הראש.
כרגע עוד מוקדם מדי לחשוב על הילד/ה הבא/ה. ברור לי שאעשה מאמצים גדולים הרבה יותר כדי לעשות בת. עד לאן אלך עם זה? אני עוד לא יודעת. החשש העיקרי שלי הוא שהילד הבא יהיה 'הצ'אנס האחרון', כי ארבעה ילדים כנראה שלא יהיו לי, והתסריט של אמא לשלושה בנים נשמע לי בדיוני וגם הזוי. ימים יגידו".
>> "יש לנו תאומים בנים. זה מרגיש כמו סרטן סופני"
>> הפילה תאומים בנים כי רצתה בת